קטגוריה: מדורים

לפעמים אנחנו רוצים לעשות משהו ולא מצליחים. המשימה גדולה, אנחנו מעדיפים להעביר אותה הלאה או פשוט לדחות. אבל שלוש המחשבות הבאות - רק היום, רק את זה, רק אני - הן הסוד לפעולה, להנעה קדימה >>>

"נחמה היא מומחיות של נשים ואימהות. תראו איזה דימוי נפלא כותב הנביא ישעיהו. אלוקים אומר לנו: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ - כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם". כלומר צריך לנחם באופן טבעי ואוהב, כמו שאמא יודעת לנחם את הבן שלה. תסתכלו על ילד שמקבל מכה ועל אמא שלו שמחבקת ומרגיעה. זה המודל..."

"בעיקרון, עשינו תחרות, מי הורג יותר, אבל איפשהו בדרך איבדתי תחשבון. ואחרי חצי שעה של פעילות גופנית מאומצת, רוויה באמוציות והמון עייפות נראה הצימר שלנו כמו שדה קטל. עשרות גופות של זבובים על כל משטח אפשרי..."

"הכנתי אוכל טוב, שלא אתפדח אם תגיע, והכי הכי- רציתי. פשוט רציתי אותך כבר. ובמנחה בכיתי אותך . ואת הגלות . ואת חורבן ירושלים היפה. ואת הצער הפרטי שלי..."

את האמת שממש התרגשתי. האכפתיות, הרגישות, הכבוד, שימת הלב לגבולות שלי. כל זה נגע לליבי. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לה שאם היא תרצה - היא תוכל לעשות מה שהיא רוצה כי אני רוצה שהיא תהנה. לגלות לכם בסוד?! באמת שמאוד הערכתי את הרגישות שלה אבל פתאום התחלתי לחשוב איך ארגיש כשאראה אותה עושה משהו שסולם הערכים שלי כל כך מתנגד לו?!

"אני זוכרת שבשבעה, ביישוב חריש, היא בכתה וגרמה למנחמים לבכות בעיקר כשסיפרה על כל התורה שבעלה למד, ושאלה מי ילמד אותה עכשיו, ואיזה חלל יש בעולם...."

בסידור שבו התפלל, הוא הוסיף הרבה כוונות נעלות ועניינים נשגבים, אבל הנה שורה אחת שכולנו נבין, והיא כתובה גם על מצבתו >>>

פעמים רבות עשיתי עם אמהות בקליניקה שלי תהליך של עיבוד אבל, על אנשים חיים לגמרי, כמו שאומר הכתוב "חיים ובועטים". כאבנו את היעלמו של הילד ההוא ולמדנו לקבל ולהוקיר את הילד הזה, החדש. פתחנו דרך לאהבה חדשה לבנין שלם. יש דרך לעשות את זה..."

"כישלון" או "הצלחה", "הזדמנות" או "פדיחה" - מי נותן שם לאירועים שקורים בחיינו? מי קובע?

"ראינו איזה עיוותים יוצאים מהמוסדות הכי מפורסמים בעולם, מהאוניברסיטאות הכי נחשבות. אתה יכול להיות פרופסור בהרווארד, אבל כל ילד בן 3 יודע להבחין יותר טוב ממך בין טוב לרע, בין ישראל לחמאס..."