אם אנחנו רוצים לתת להם כבוד אמיתי אנחנו צכים להתחיל את הכבוד הזה מהבפנים שלנו. זה לא יעבוד לנו אם שוכנים שם פחד או זלזול או אכזבה. זה לא יעבוד אם אנחנו עסוקים בשמירה עיקשת על המקום שלנו, על ההיררכיה הקיימת ממילא, שאנחנו ההורים נבהלים כשנראה לנו שהיא מתערערת

יש משהו אחד שממש כייפלי לפגוש, ואני פוגשתותו כל שבוע מחדש יחד עם הסטרצ'ינג והשפה החדשה שאני לומדת מהמורה פנינה לפנילאטיס: זה הדבר המדהים הזה - שאני יכולה ומצליחה הרבה יותר ממה ששיערתי לעצמי . כל שבוע מחדש אני מפתיעה אותי, ועל זה אני נותנת לי מדליה נוספת

אני ישר שומעת את הקולות של "בית יעקב" שטבועים בי בדאטא בייס שלי: השם רוצה שתעופי מפה, השם לא מרשה לך להסתכל על הדבר שאת מסתכלת עכשיו, השם לא רוצה שתדברי עם האנשים האלה, שתקשיבי לקולות האלה.... והקולות האחרים מבפנים אומרים אבל אין לך ברירה!  זה המצב שהשם שם אותך בו , ובמקום שאין אנשים תשתדלי להיות אמא!

"תדעי כמה אמהות ונשים ובנות קוראות בשמך בלי קול ברגעי בכי וקושי. ברגעים שנולד בהן משהו מתוך כאב וייסור. תדעי כמה את מופת ודוגמא למרות חייך הקצרים. כמה אהבה ורוך וחמלה את מוקפת. ותקווה וקשר, ואיזה עם צמח ממך. מי היה חולם… מי".

ואם צריך להתכופף, אז מתכופפים, כמו הרבה ש., אז, מזמן , כדי להיות בטוחים שהילד מבין וקולט אותנו. ואם צריך להוריד ביקורת וציניות ושיפוטיות ואכזבה, כדי להצליח להיות בגובה העיניים- אז שווה לנסות גם את הדרך הזו כי חינוך ותורה עוברים חלק יותר בגרון- בנקיות, בגאולת הדיבור, בהרחבה וברכות.

ובסוכה, כמו בסוכה - אין חוצץ ואין נוצץ כולם שומעים את כולם אז איז (as is) וכמו ילדים קונדסים, כששמענו שירה מהסוכה של נתן ואחיו מעבר לדשא - הצטרפנו אליהם. וכששמענו את המשפחה של שפיגל מרננים "ושמחת בחגיך"- שרנו איתם.

הימים האלו בהם ניחוח הסכך מתערבב עם רעש דפיקות הפטישים... הבנים מקבלים חופשה וותיקה וטבעית בתקופה הזאת, והבנות? מנוחה גולדברג מבקשת בקשה יוצאת דופן מכל האימהות ויש לה סיבה שתרעיש לכם בלב

לדסי יש על המקרר רשימה ארוכה של אנשים שאפשר לכתוב להם פתקים בעת הצורך - לרבע'ס, לגננות, לשכנות... אבל עכשיו היא בחרה לכתוב כמה פתקאות טובות לכמה גורמים חשובים שהפכו משמעותיים בחיינו בתקופה הזאת. ועוד פתק, שכל אחד בבקשה צריך לכתוב לעצמו ולהחביא לשנה הבאה...

היא מסובבת באוויר, ואומרת שלוש פעמים  "זה כפרתו, זה חליפתו , זה תמורתו.." ומסתכלת למעלה לשמיים ואומרת לריבונו של עולם "זה לנחמן שלי, תכפר לו" 

"פעם זה היה שהתחלקתי עם הנכדים בקפה שלי, פעם הוא התקרר, פעם שתיתי במהירות ולא בנחת, פעם יצא לי לא טעים ולא היה לי כוח להכין חדש . והנה, עכשיו אני אכין לי קפה טובבב כזה לשתות בנחת, חם, טעים, שליו..."