קטגוריה: כור הברזל

"כ'פיצי שדכנית' פתאום נחשפתי לדבר הבא, שהוא בעייני, דבר נורא, אבל אני לא באמת מתערבת. כן בשקט בתפקיד, סובלת. תופעה, שהורי אחד הצדדים, אחרי שכבר חוזרים הביתה מפגישה..."

"מה יש בנערה חרדית שמחה, שיודעת להפוך את תופעות הלוואי של התרופות, לטקס, לאטרקציה, לחוויה, שכדי להתמודד עם יסורי הגוף נוסעת כדי לעמעמם, בכוונה, כדי לשכוח..."

"המשכתי ללכת ברגל אל רבי עקיבא, מדמיינת את הרב שך, כמו בסיפור של בתו רק עכשיו, הולך ברגל בעצמו אל קו 70 שהיה מסיע אותו לבית החולים תל השומר, כדי לבקר את אשתו, ששכבה שם במשך חמש שנים, ללא רגל. שוב ושוב, כדי לבקר אותה, ללא צורך בשום גינונים או כבוד..."

"אי אפשר לאגור תובנות בלי לעבור דרכן בעבודה פנימית. ועכשיו כשהתובנות שלך מרכיבות אותך, את תמונות חייך, הן כל כך שלך, שאיש לא יכול לקחת לך אותן, הן ציר מרכזי בהרכב העצמיות שלך. תובנות הן עשירות והנאה..."

"אישה כזו שהפך הקטן שלה, הפרטי והאישי, התמלא בשמן תבונתי - תרצה, בוודאות, תבדקו בין כל הנשים היהודיות בעולם, אישה כזאת תרצה לתת מהידע שלה, מהתובנות שלה, לנשים יהודיות אחרות. תרצה לפרסם את הניצחון. היא תרצה לשתף בנס הפכים שלה"...

"ואני המומחית, לא ידעתי מה להגיד לה. כי גם אמהות לא אמורות לדעת הכל, זה חלק מהיותינו אנושיות. 'איך זה יכול להיות?' היא שאלה אותי בסידרת שאלות לא פשוטות: 'שכל כך התפללנו, ואיך זה יכול להיות שה' לוקח ילדות צדיקות', ואז באה השאלה שהפילה לי את הסיר מהידיים..."

הסבתא מציעה שהיא תסתכל שניה בטלפון שלה, ואני בתגובה אינסטנקטיבית מבוהלת קופצת כאילו ברוגע אגבי ואומרת לה, "לא לא, זה בטח שלא, עזבי, אני מסתדרת". מלקה את עצמי שתי שניות, כי ידעתי שאם אני אשאל אותה שאלה כזאת, היא תרצה לעזור ותחלל לי על חשבון התשובה שבת, קיויתי שלא, והיא הציעה שכן, הורדתי אותה מזה. די, זה נגמר בשלום.

אני מדברת על הריקמות הקטנות האלה שכולנו חוות. לא ניסים גדולים שמצריכים סיפור אישי של במה ומיקרופון למשך שעה וחצי, אני מדברת על דברים פשוטים, יומיומיים, אך כל כך נוכחים ומחזקים באמונה. מישהי שחיפשת את מספר הטלפון שלה ולא מצאת, ובדיוק היא נעמדת באותו יום אחרי הצהריים לידך במכולת בתור...

"כשכולן הלכו, חשבתי לעצמי איך לפעמים, דווקא בשמחות הגדולות, אנחנו לא מרוכזות, לא קולטות, עסוקות בשמלות, פרחים, 'איזה יופי שבאתם', ובנעליים שלנו, הלא נוחות. כמה כולנו מתקיימות בפועל, מאוספי שמחות קטנות. מרגע ועוד רגע שאנחנו בונות לעצמנו דרכם התקדמות של חיים. בימים שאחרי נשפכתי אליהם...."

"וכשהייתי צריכה אתכן, חברותיי, בכסף, בתמיכה, בהקשבה, לא ידעתי, בכל אופן, לא העזתי להגיד לכן שאני צריכה שתגידו לי - הנני. את שאלת אותי אז, בלי להתבייש ובלי להתבלבל, כדי להקל עליי את הפנייה, את שאלת, 'תגידי, מה את רוצה שנפשי תהיה עבור נפשך'?"