קטגוריה: סיפורת ושירה

העולם הזה הוא לא רק שחור ולבן. רגע אחד הכל מרגיש לך וורוד זוהר, ורגע שני הכל מרגיש לך שחור קודר, כי כלום לא מסתדר (חוץ מערמת הכביסה והבלגן במקרר...)

"אבל כעת, באמצע עבודות הבית לא מרגישה חלי כל הערצה לאיציק על המוסריות שלו, על השאיפה לצדק ולשלמות פנימית. רק כעס גדול מפעפע בה. כעס איום ונורא..."

אין ייאוש בעולם כלל גם אם כל מה שחשבת שיקרה, קורה בדיוק הפוך, גם את מרגישה שהכל חשוך, גם אם את מרגישה בתוך סיבוך, אל תשכחי אף פעם לשמור על חיוך..."

"אני זוכרת איך בתור תלמידה, חיכיתי לחופש הגדול. אתן יודעות כמה אפשר להספיק בחודשיים?! בוודאי יודעות! אפשר לנסוע לירושלים! (הסתדר לי החרוז, והוא גם נכון אז תזרמו...)"

”מה הוא רצה?“ תרחישים רבים מתרוצצים לו בראש. מה יכול הרב קליג לרצות מאבא שלו. ”אתה זוכר בוודאי, כשקניתם את הדירה התחייבנו כל אחד על שליש מהדירה, כך שתוכלו לקחת משכנתא שליש על מהערך?“

"איכשהו שרדתי את השנה שחלפה, שלחתי אותה להנעים את אוזני הכתלים, סגורה בחדרי חדרים, ואז נחתה בחלל ההכרזה המרעישה: בת שבי רוצה לכנר גם. אהאההה!"

החיים שלנו מלאים במעגלים. אבל ככל שגדלים ומתבגרים, אנחנו מצליחות לקלוט, להבין וללמוד, מי גורם לנו לרקוד, ומי גורם לנו למעוד.

"הם נראים שמחים במסיבה הקטנה, בלי קשר אליו. ’המסיבה לא בשבילי באמת‘, חושב איציק, ’הם בוודאי רצו לחגוג ולעשות מפגש משפחתי עליז ואני הייתי תרוץ מצוין‘. המחשבה לא נעימה לאיציק, אולם הוא ממשיך לחשוב: ’רואים שחמי אוהב יותר את אברהם צבי ואת ירמי. בוודאי הוא לא מבין איך נתקעתי לו פתאום במשפחה. הנה, אפילו הכיבוד ביום ההולדת שלי לא מתקרב לכיבוד שהגישו במסיבת סיום מסכת של יששכר..."

"כל יום יש בתוכך מלחמה. לא רק בתקופת המלחמה מול איראן, אמנם היא לא תמיד מורגשת, לא תמיד מונחת על השולחן, אבל היא נוכחת וקיימת בתוכך כל הזמן...."

"נשים נכנסות לאולם והמבוכה שלהן משבשת לי את התיאבון. כולן מאופרות, כולן על עקבים, כולן מורחות חיוכים ואיחולים ומחפשות מהר מהר מישהי מוכרת שאפשר להיצמד אליה. או, וזה גרוע עוד יותר - עסוקות בכלל בחפירות...."