קטגוריה: סיפורת ושירה

וכאחת פרפקציוניסטית, (הנה אני מודה) שאוהבת שהדברים והחיים שלה מתקתקים, 200 מ-100 על שעון, זה מורכב מאוד להכיל. אין מושלם בעולם. ואני מתמודדת עם האמרה, משפט, הצהרה הזאת, כבר מהיום שנולדתי, כי בואו, להיות נכה שיושבת בכיסא גלגלים, זה לא מושלם!

”ועזבי, את מי מעניין בכלל איך אני נראה? אני עושה ולובש מה שנוח לי, ואם זה לא מתנגש עם ההלכה, אז מה רע?“ חלי מושכת בכתפיה ואינה עונה. איציק כבר מתחרט על הדברים שאמר. הוא באמת אינו מבין, מאז נישואיו מדי הרבה שיחות מתנהלות על בגדים ומראה חיצוני...

"עזור לנו לבוא בלב נקי עם עוגת גבינה הכי ענקי. והעיקר תורה בלבבי אתה אבי, מלכי ובוראי..."

”ברוך הבא לך, ידידנו רב איציק. אני הרב שמעון חלים. ואני מברך אותך על שהצטרפת לשיעור. ברשותכם בקצרה אסביר לך על מה אנו מדברים בשיעור הנוכחי“. ”אין צורך, הרב יכול להמשיך“, איציק חש שהוא רוצה להתגמד ולהיעלם מהכיסא.

"זה כבר לא משנה אם את רעבה או שבעה או צמאה או שפשוט שתית יותר מדי כוסות קפה לאותו ערב. תכל'ס, למרות שהגוף רדום המחשבות ממשיכות להתפתל בו בערנות מוזרה ומסרבות להכבות, ואז את יכולה להרכין על השולחן ראש בין שתי ידיים ולהזכר פתאום במסיבת הגמר שלך..."

49 יום שההתרגשות בשיאה, אנחנו, הבנות, בגלל החלבי ומוצרי הגבינה, שמוגשים בסעודה, (פסטה מוקרמת או אולי פשטידה? נא להחליף מתכונים בבקשה...) והבנים בזכות התורה הקדושה (סתם. כולנו מתרגשות מאותה הסיבה)

 וְעַכְשָׁו לְאַט לְאַט, פִּקְחוּ עֵינְיכֶם בָּנִים וּבָנוֹת    תַּם הַסִּיּוּר הַמֻּדְרָךְ בְּמַמְלֶכֶת הַדִּמְיוֹנוֹת הַבִּיטוּ בַּתְּהוֹם הַפְּעוּרָה שֶׁבֵּין הַמָּצוּי לָרָצוּי חַפְּשׂוּ אֶת מִלּוֹת הָרִפּוּי לַלֵּב הֶחָצוּי

"הבית שקידם אותו היה שקט ולא מסודר במיוחד. מסתבר שהעבודה שלו במשרד גוזלת ממנו אנרגיות רבות, והוא לא שם לב עד עתה שהבית לא מתפקד כמעט. כנראה אורך לחלי זמן לשים לב שסידור הבית, שהיה עד כה נחלתו הפרטית, די מקרטע לאחרונה...."

"בתאי המדידה עמדו כמה בחורות אמריקאיות והתלבטו על הלוק החדש, ואני התגנבתי ביניהן אל המטבחון שבצד ושלפתי משם כוס קרטון חומה בגודל XL, מוכנה נפשית לצווחה מחרישת אוזניים שטרם הגיעה. באותה חתוליות חזרתי אל קדמת החנות, אומדת את המרחק שהצטמצם בינתיים בין העומדת להולך על שש..."

"תמיד תזכרי שהגלגל מסתובב לו. אז גם אם עכשיו אין לך כוח, ובאלך רק לשכוח, לצרוח או פשוט לברוח (לים, למדבר ליער או לכפר) לא משנה לאן תזכרי שיבוא יום שאת תיסעי בכביש הראשי, הידוע והמוכר....,