קטגוריה: דסי זייבלד בגובה העיניים

"מסתכלת על השמיים השחורים, על תאורת החירום הלבנה שמאירה אותנו בחושך הזה,על האבן האפורה שלך באבי. איך ידעת לאחוז כל ימייך בחיים העשירים, וברגעי חידלון שפגשת, במה שידעת ובמה שידעת שאינך יודעת... איזו מלכה היית".

כשאלול מעלה זכרונות כואבים למציאות שהיתה ונעלמה מחיינו, הוא הופך למפעיל, הוא מציף כאב, אז מה יכולות אימהות למתמודדים לעשות עם הכאב הזה כשהוא קופץ יחד עם הטריגר? זה מה שדסי עשתה לקראת אלול של השנה

"תפנימו, החיים הם עכשיו. הם לא מחר- כשנצא לצימר, שנה הבא כשיהיה לנו כסף, כשנוכל להתארח במלון, כשניסע לבניאס, כשאהיה רזה, כשתהיו גדולים, כשיהיה לנו כסף, כשיפתחו לנו את האפשרות, כשכל הגילאים יוכלו לבוא,

הסתכלנו איך היא מעבירה מקל צ'יפס בגבעה האדומה, ואוכלת, ועשינו כמוה. כמו באמריקה. למרבה ההפתעה זה היה טעים לי. וכך ישבנו עם יפי, וגרפנו מן האדום האדום הזה, עם רצועות צ'יפס חמות ופריכות. זה היה טעים לי גם בלב, כי היה לזה טעם של חוצלארץ. של אחר, של סיפור ושל חדשנות.

כשמגיע הרגע הזה שאת מבינה שזהו, אין כמו המוכר והרגיל שלי, אין כמו השגרה שלי, כמו הסביבה הטבעית, הרגע הזה שמתחיל ונגמר שם בראש שלנו, בלי שום קשר לתאריך ושעה

כשאתם נמצאים בבילוי בארץ רחוקה והכל כל כך לא נגיש ולא מכיר (יקר, יקר!) מה תביאו לבני הבית מתנה מחו"ל? דסי זייבלד ובעלה מצאו פיתרון גאוני, שעלה קצת יותר מדיי כסף בסופו של דבר, אבל יקר או זול זה רק ענין של הסתכלות

ההתחלה נראית גרועה ולא מצדיקה את המאמץ, אבל אם אתם תלמידים טובים יתכן ותגלו ששווה לחכות, אולי תהיה לכם הפתעה מרגשת בעיקול הבא, ואז, בסוף, נדבר על 'איזה טוב היה'

היא עומדת בפתח ומסתכלת: הנעליים של הנכד הגדול תקועות איפשהו בקצה אחד, וספר מהספריה מונח על המזנון בקצה השני. על הספה זרוקים כמה ניירות, בפינה של הסלון מונחות שתי קופסאות של קליקס ומגנטים, והשולחן... השולחן אין לתאר. עזבו.

זה יכול לקרות לכל אחד, פתאום אתה מגלה איך מה שהיית וידעת שאתה עלול להרוס בגללו, בכלל לא קיים בך ואיך אחרי שהגעת לקצה, שממנו ברחת תמיד, פתאום משהו בך התרכך

לא נעים שדברים שטחיים כל כך מעסיקים אותנו בתקופה בה נחרב בית המקדש: המנעות מבגדים חדשים, אכילת בשר וטיולים. אבל תודה, צריך להודות, שאנחנו מלאי חיות כדי להרגיש בחסרונם.... | דסי זייבלד בטור אנושי להזדהות מקסימלית