מי זורק ילדים מהבית?!

אבא זורק את הבנים שלו?

בשנה שעברה, בערב תשעה באב, אמרה לי הבת שלי: "כולנו מחפשים שהזמן והמקום שאנחנו נמצאים בהם יתחברו עד אלינו. שנבין מה זה אומר, שנתקרב, שנשמע דיבור שפוגש אותנו. לפעמים המילים נכונות, אבל הן מדי חגיגיות או גבוהות ואני לא מצליחה לדעת איך זה קשור אליי. היום קראתי שבית המקדש שנחרב, היה הבית שלנו, והמשמעות של החורבן היא כמו אבא שכועס על הילדים שלו וזורק אותם מהבית.  אפשר לתאר את החורבן מהרבה זוויות, אבל הדיבור הפשוט הזה אמר לי משהו ונהיה לי צער מאוד גדול."

הלכתי עם הדיבור שלה אחר כך, ואותי בתור אימא הוא ממש תקע. אם יש אבא  שהילדים שלו לא מוצאים חן בעיניו, הם לא בכיוון בשום אופן, אז מה, הוא זורק אותם מהבית?? מה זאת אומרת לזרוק אותם? לאן הם ילכו? מה יהיה בהמשך?

תחשבו על זה. אבא. לא אבא שמעולם לא עשה עבודה פנימית והילד הפגוע שבו השתלט עליו; אבא אמיתי. אבא במלוא מובן הסמכות, ההגנה, האהבה, האחריות, הדאגה לשלומי. אבא כזה, שכבר אלפיים שנה לא זכינו לחוות, זורק את הילדים? ואז מה? מה נהיה? הבעיה נפתרה? התקדמנו לאנשהו? זה לא נשמע לי נכון.. זה לא יכול להיות.

עומק המשמעות של גלות וגאולה

כשבית המקדש עמד על מכונו, היינו יהודים מאוד יפים. היינו יהודים של צורה. כזאת צורה מדהימה הייתה אז ליהודי, שהגאון מווילנה, אמר: "אני יכול להבין מה זה דרגה של תנא, אבל רק מאחרי חורבן הבית; בזמן בית המקדש אני לא יכול להשיג אפילו את המהות של היהודי הכי פשוט, חקלאי בגולן שעובד את האדמה, אני לא משיג מה הוא היה."

כי היינו יהודים של צורה. הכול היה מונח נכון. אדם מאיר, שמח, יושב טוב עם עצמו, אין לו רגשי אשמה, אין לו הרגשה שהוא רע. יש תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים שמנקים את הנפש בקביעות. על כל חטא יש כפרה, לא רק סליחה ולא רק תיקון; גם כפרה.

כפרה זאת חוויה שאלפיים שנה אנחנו לא מכירות. אבדן הכפרה משמעותו שהשם סולח לי כשאני מתחרטת, אבל אני לא סולחת לעצמי. השם חושב שאני טובה, אבל אני לא יודעת מזה…

בזמן בית המקדש הכול ישב אצלנו נכון – מי אנחנו, מה אנחנו, מה השם חושב עלינו, מה העוצמה שלנו, מה היכולות שלנו ומהי המעלה המופלאה הייחודית רק לי מבין כל ברואי עולם.

להיות יהודי זה נפלא מאוד. יהודי זה דבר ענק. יש לו כוחות נפש, יכולת בחירה ורצון עמוק ואינסופי להיות כל הזמן טוב יותר ויותר וללכת מדרגה לדרגה. רבי נחמן מברסלב אומר: "התכלית של הכל היא "לאהוב את עצמו עם השם יתברך". אלה המילים שמתארות את תמצית המסע הגדול. בתחילה אתה לא יודע מי אתה ואתה מלא ריחוק ובדידות, בדיוק הפוך ממה שרבי נחמן מתאר במילים "עם השם יתברך". אבל הסוף, החזון, התכלית, הם "לאהוב את עצמנו עם השם יתברך". כשזה קורה, יש לנו ממשלה על מלאכים.

בזמן בית המקדש, היו לנו המעלות היהודיות העצומות האלה, עוד לא איבדנו אותן. מאז חורבן הבית הן צללו לעומק החושך, טבעו במצולות ממש, ולכן את האור והשלמות שהיו ביהודי אפילו הכי פשוט בזמן בית המקדש אפילו הגאון מווילנה לא יכול לתאר ולשער.

כמו מים עומדים

אבל אז נכנס יצר הרע לתמונה. האור המדהים של עם ישראל התעמעם, האש בלבם דעכה והניגון הפנימי נעלם.

הקדוש ברוך הוא הסתכל עלינו אז, בשלהי ירושלים הבנויה, ואמר: "תקשיבו, ילדים אהובים שלי, קרה לכם משהו לא טוב, השהות שלכם כאן איתי בתוך הבית נהייתה כמו מים עומדים בלי תנועה. אתם כבר לא מוציאים מעצמכם את מי שאתם. אני, כביכול, מפסיק להתאהב בכם. יש בכם משהו מדהים ואני לא רואה אותו כשאתם בתוך הבית. אני חייב לראות אתכם, ואם כאן בבית אי אפשר – אז נצא מפה החוצה."

אנחנו צריכות להבין שהגלות היא יותר תפקיד, שליחות, מאשר עונש. קיבלנו אתגר מאוד מאוד גדול. במנהרה החשוכה האינסופית של אלפיים שנות גלות, אנחנו מייצרים חומרים יהודיים אמתיים ועמוקים שאי אפשר היה לייצר בבית המקדש. אם היה אפשר לא היה צריך את הגלות. מה שאנחנו מביאים לקדוש ברוך הוא מהגלות היום, לא יכולנו להביא לו אז!

על הידיים של הקדוש ברוך הוא

הימים האלה הם ימים מעיקים. הם באנרגיות של קושי, של כאב, של אֶבל. מידת הדין מתוחה, צריך להיזהר, קרו הרבה דברים, שלא יקרו יותר דברים.. ובית המקדש עוד לא נבנה..

נזכרתי בראיון שערכתי לפני שנים, עם יהודית ויינברג. אישה מיוחדת שעברה פיגוע קשה באוטובוס שנורה בכניסה לעמנואל, בתאריך ז' אב לפני כעשור.

היא סיפרה שהיא ספגה צרור של יריות, הרגישה שהיא מאבדת המון דם והעזרה מבחוץ התמהמהה. האוטובוס היה ממוגן ירי מכל צדדיו, מה שלצערנו לא הפריע ליריות מן הגג לחדור פנימה, אבל כן חסם את אנשי כוחות ההצלה, שהגיעו בסופו של דבר, מלהיכנס.

הראשון שהצליח להיכנס לאוטובוס היה קצין, שכאשר הוא הסתכל בשחזור על החלון האחורי של האוטובוס הדק והצר שדרכו הוא חדר פנימה, הוא אמר: "אין לי מושג איך עברתי, אני הרבה יותר שמן מזה, פתאום פשוט הייתי בפנים."

יהודית ויינברג שמעה שמישהו נכנס לאוטובוס והתחילה לצעוק: "אני נחנקת!" לעצמה היא אמרה: "תצעקי שאת נחנקת למרות שאת לא באמת נחנקת. תצעקי חזק כדי שייגשו אלייך". זה היה לא ייאמן, הבהירות וצלילות המחשבה שהיו לה שם לאורך כל הזמן. פלאי פלאים.

הבנאדם שנכנס לאוטובוס סיפר מאוחר יותר בעדות שלו: "יש כלל ראשון באירוע רב נפגעים, שכשמישהו צועק – אליו לא ניגשים. מי שצועק כאילו מעיד על עצמו שהוא בסדר. קודם כל ניגשים למי ששקט, כדי לבדוק מה אצלו העניינים. ועם זה שאני מיומן, עם זה שכבר הייתי בכאלה אירועים, עם זה שאני משנן את הכללים בעל פה, ובניגוד לכל הכללים, ניגשתי קודם כל לאישה ההיא, שצעקה שהיא נחנקת. גיליתי שעורק ראשי ברגל שלה נפגע ועשיתי לה מיד חסימת עורקים".

אחר כך, כשהרופאים בבית החולים ניתחו את סיפור הפגיעה וההצלה שלה, הם אמרו שאם הדימום היה נמשך עוד עשרים שניות היא הייתה הולכת לעולמה. כשסיפרה לי על כך קיבלתי צמרמורת. אמרתי לה: "וואי! יהודית! עשרים שניות!! מה זה עשרים שניות, זה כלום!"

היא הסתכלה עליי במבט יציב ואמרה לי: "מה זאת אומרת מה זה עשרים שניות? הייתי על היד של השם. אנחנו כל הזמן על היד של השם. על היד של השם עשרים שניות זה קצת? שבריר שנייה זה קצת? לא, זה ריבונו של עולם! זה מדויק כחוט השערה! אצל השם יתברך, גם בועת סבון בטוחה ונצחית כמו מוט בטון. אז עשרים שניות. זה מה שהשם סידר. בהשגחה פרטית."

על הידיים של הקדוש ברוך הוא הכול כל כך מוגן. גם כשחשוך. גם כשאנחנו בגלות; גם כשיש הסתרת פנים.

כשהפנים מגולים – יושבים בבית, הנברשות מוארות, הקרבנות, הכוהנים, הלווים.. זה נקרא הארת פנים. הסתרת פנים פירושה שהאור מכובה, הפנים נסתרות בחשיכה, אבל הן לא לא-קיימות. אנחנו עדיין אצלו ואתו בהשגחה פרטית מדהימה, גם אם נסתרת. שום דבר לא ינפץ אותי. שום דבר לא יעיף אותי.  אני אצלו.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

למה אנחנו צמות?! מה קורה כשאבא חוזר עוד רבע שעה? מטלטל: החלטתי שאני פשוט מפסיקה עם זה! פרשת עקב – פרומה בעברית זה דתיה? / מירי שניאורסון הסוד לגאולה מרגעי הכעס שלך/ אביטל אוחיון