זה הזמן שלנו!

שעון החול הולך ונגמר. גרגירי הזמן, יפים ונוצצים חולפים להם מול העיניים באיטיות.

ראש השנה מגיע.

כבר לפני כמה שנים הבנתי את היופי של היום האדיר הזה, שלמרות כל הפחד ואימת הדין מלווה בכל כך הרבה טוב. וכל שנה מחדש פשוט כיף לי להיזכר. אני מסתכלת אחורה, ורואה את השנה היפה שחלפה, מסתכלת קדימה – והנה, ראש השנה כבר מגיע. יום שכולו התחלה, כולו המלכה, כולו התרוממות, כולו… זיכרון.

בעוד 7 ימים מגיע היום שבו את פשוט עומדת, מרימה מבט למעלה, וזוכרת. זוכרת שהקב"ה הוא אבא רחמן, והוא אוהב אותך יותר מכל סוג של אהבה שאת מסוגלת להבין, והוא רוצה בטובתך, ושאת בעצם רוצה רק להתקרב אליו עוד ועוד, לחיות איתו ולעשות את רצונו..

ואז, בזמן וברגע שהזכרונות המתוקים האלו צפים – זה הזמן שלנו.

הזמן שלנו לבכות ולהתחנן. הזמן שלנו לשכנע. כן, הרב מנחם שטיין שליט"א אומר פשוט לעמוד ולשכנע את בורא עולם. לשכנע באמת – ממש כמו פושע שמועמד לדין ושולף את כל הטיעונים הכי חזקים כדי לזכות, כך אנחנו. לטעון את הטיעונים הכי חזקים, לבקש במילים הכי פשוטות שמבטאות הכי טוב. לדבר עם אבא בגובה העיניים, אך בעוצמה, ולספר לו, למה את רוצה להקים בית.

הרי כל כך הרבה בתים קמים בעם ישראל כל יום, בתים שלא אומרים בהם קריאת שמע, בתים שלצערנו הרב לא זוכים לטעום את הטעם המתוק הזה של עבודת ה'…

ובבתים שלנו? בבתים שלנו קול התורה ישמע מהבוקר עד הערב, בבתים שלנו ילדים בני שנתיים ידעו לומר על כל דבר "ברוך ה'", בבתים שלנו שמחה תהיה חלק משגרת היום, בבתים שלנו נחנך ליראת שמים מאהבה ובבתים שלנו חיוכים לא יהיו מסכה שבאה לכסות כאב או ציניות, אלא ביטוי אמיתי למה שהלב מרגיש כלפי הזולת.

יש לנו שבעה ימים. זה המון זמן. ככל שנתחיל לשכנע מוקדם יותר, כך יגדלו הסיכויים שלנו. אז צריך להתחיל היום. היום, למרות שאנחנו לא נמצאות במסגרת שדוחפת לנו 10 הרצאות בשבוע על אלול. היום, כשמספיקה לנו הרצאה אחת כדי לרומם אותנו קצת מעל הקרקע של השגרה ולהזכיר לנו… אלול. ראש השנה מגיע. יום כיפור מתקרב.

אלול זה זמן של התחדשות, ראש השנה זו הלידה מחדש.

זה הזמן שלנו.

הזמן שלנו לקרוע את השמיים. להיוולד מחדש. להתפלל שתקופת השידוכים הזו תעבור ותגמר מהר, כהרף עין – ישועת ה'. להתפלל שכל עוד אנחנו נמצאות בתוכה נשכיל ליהנות ממנה, ולהשתמש בה כאמצעי לרוץ בשמחה אחרי קודשא בריך הוא, להתקרב אליו ולא להגרר אחריו על הרצפה ולהפצע בדרך, כי, הרי, הוא זה שמוביל בכל מקרה.

הגיע הזמן שלנו לפתוח את שערי הדמעות בעוצמה ולסרב לעזוב אותם עד שבקשתנו תתקבל לפני ה' יתברך ברצון.

וגם הזמן הזה יחלוף בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, שנזכה לנצל אותו כמו שצריך.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מהר אהוב/ אסתר ר. "התפללתי שההצעה תרד כדי שלא אצטרך לעמוד מול אחותי…" שיתוף אישי: מחשבות על ה'לבד' פשוט ליהנות מהדרך/ מירי ויזל מה יותר מפחיד?/ צביה הנדלסמן