כי זה במחשבה שלי רצוף.
בכל ביקור אצל סבתא שזה היה על בסיס יומי שמענו ממנה עוד פרק מימי האימה שעברו עליה, הדברים היו כואבים ובלתי נתפסים,
ולכן הדברים ליוו אותי כמעט כמו שראיתי את זה במו עיני וזה נדבק אלי
בכל פעם שהייתי בחוץ ונהיה קריר לא פירגנתי לעצמי ללבוש סוודר, וניסיתי להרגיש ולחוש איך סבתא וחברותיה הרגישו במלחמה כשהיה להם קר, התעמקתי במחשבות שבעצם אני יכולה לרוץ הביתה בכל דקה, אבל סבתא כשהייתה ילדה בשואה והיה לה קר לא היה לה בית לאן לרוץ ולהתחמם לא היה לה באופק שום סוודר.
אבל זה לא רק זה,
בנוסף לכך, היא גם הייתה רעבה רצוף גם קר וגם רעב ניסיתי להרגיש את זה שוב ושוב.
אתם יודעים מה? כשאני רעבה ובנוסף קר לי, אני עצבנית ואין לי כח להתמודד עם קשיים ושאף אחד לא יעצבן אותי עכשיו.
אבל סבתא כשהיתה גם רעבה וגם קפאה מקור, עיצבנו אותה והיכו אותה והשפילו אותה כל כך והייתה צריכה לעבוד כל כך קשה,
היתה חופרת באדמה עם עשר אצבעותיה ללא שום כלי.
כשאני עובדת קשה אני מצפה למילה טובה זה נותן לי חשק.
אבל סבתא היתה רעבה, והיה לה קר, ולא שמעה מילה טובה אלא היכו אותה חזק חזק ולא ראתה שום סוף לדבר הזה.
כשהייתי צריכה ללכת ברגל דרך ארוכה, כאבו לי הרגליים כל כך וחשבתי לפחות יש לי נעליים טובות ותיכף אגיע הביתה ואני ויעבור הכאב, ןאיך סבתא צעדה ששה שבועות בלי נעליים בתוך השלג?! כאבו לה הרגליים כל כך והיא פחדה להפסיק לצעוד כי הכלבים יאכלו אותה כמו שאכלו את חברותיה שנפלו בדרך, ובתוך כל זאת השלג נדבק לנעלי העץ שהיא הורידה מחברה שנפלה ומתה באמצע הדרך, וגם הכינים אכלו לה את כל הגוף בינתיים, עוד איזה מציק!!
איך עומדים בזה???
בערב היא לא חזרה הביתה, ולא חיכה לה ארוחה בסוף יום קשה, ולא פיג'מה נקיה, אפילו לא מיטה, ולא אמא שתקשיב לה, איך מותר לי לישון במיטה בכלל אם לסבתא היה מדף עץ והיא ישנה ראש זנב עם עוד 5 חברות, והיתה בחברה של בנות כמותה כולן רעבות כולן מודאגות כולן מושפלות ואין באופק בית, אמא,או כוס תה , מילה טובה, היא סיפרה שכולן היו עצבניות
וזה קרה כל יום מחדש.
ואם היה לה חום? אף אחד לא הביא לה אקמול וגם לא פינקו אותה בשינה יתרה, אלא האיצו אותה מן המיטה הישר אל העבודה הקשה, ולא היה לה פנאי לרחם על עצמה.
וכשכאבו לה השיניים? אוי איך אפשר בכלל לרחם על עצמי כשיש לי כאבי שיניים?? אם לסבתא בכלל לא היה מה לעשות לזה בשואה, ותוך כדי כאבים איומים עד למח, היא עבדה וגם קיבלה מכות, והתמודדה עם עוד בנות עצבניות ועצובות
ולא היה באופק מנחם.
כל פעם כשקר בחוץ בשלג, כל הילדות נהנו, אני לא יכולתי להנות כמו כולם מהחגיגה הלבנה , מפני שאני שוקעת בהרגשות והרצון להרגיש איך הרגישה סבתא בשלג בלי בגד, תחת איומים, מחוסרת הגנה כל כך בלי אוכל באופק בכלל, בלי בית, בלי שמיכה
עם מחשבות של דאגה מה עלה בגורל אמה ואחיה.
אתם יודעים מה עובר על בת כשהיא לא יודעת מה עובר על אמא שלה? על אחיה הקטן? אם זה היה להתמודד רק עם המחשבות האלו, היה מספיק
וכשחם נורא ואני כל כך צמאה, אני לא ניגשת מיד לשתות אני מנסה להרגיש את תחושת הצמא שהרגישו הילדים וכל האנשים בשואה, ואין באופק שום שתיה והם עובדים בפרך והכינים אוכלים להם את הבשר ואין מקלחת במשך שנים, אני מחכה עד שארגיש כל כך צמאה בשביל סבתא שהיתה פעם כל כך צמאה.
ככה אני עושה בשקט מגיל קטן מאוד.
וזה לא הכל…
בכלל עוד לא התחלתי לספר על הזוועות שהיא עברה, כי נראה לי שצריך קודם להפנים באיזה מצב הם היו כאשר הזוועות עברו עליהם.
על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שיש לי בית, יש חימום, יש תמיד מים לשתיה והילדים שלי איתי ואני יודעת שהורי נמצאים במקום מבטחים ואנחנו מרגישים מוגנים ושמורים.
שהוציאנו מידי הנאצים והביא אותנו לחיים טובים בארץ ובעולם!
מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
אף פעם לא נכנסתי לכאלה פרטים. אבל גם במחשבה שלי זה רצוף.
אני באה מבית לא דתי וכו' – שני הסבים והסבתא מצד אמא נלחמו בנאצים והסבתא השניה היתה בסיביר בזמן המלחמה. ההורים של הסבתא שברחה לסיביר ושל סבא בעלה – נורו בבאבי יאר, בקייב.
כשהייתי בת 10 וסבתא הזו היתה הסבתא היחידה שלי, מצאתי בין ספריה סיפור על ילד שניצול בטבח הזה. והסיפור שלו תמיד איתי.
גם כשנצום יומיים לא נבין מה זה רעב של שנים,
גם כשלא נשתה שבוע לא נבין מה זה צמא של חדשים,
גם כשנצא לשלג הכי קר שיש לנו כאן בארץ לא נבין מה זה קור של-40,
ולכן אף פעם לא נבין!
תודה גיטי על החידוש!
נכדה לסבתא כזאת.