זמן שמחתינו? החגים בצל הסגר / שיתוף כואב

שיתוף ב email
שיתוף ב print

זמן שמחתנו? עבודת פרך!

לא יודעת איך אתן. אני עבדתי החג הזה קשה עד שראיתי כוכבים.

זה התחיל כבר כמה שבועות קודם: אפיית עוגות. הקפאת סלטים. קניות לילדים. וללכת לסניף אחר של קידישיק כי לא מצאתי מכנס מידה 6 בדוגמא המתאימה. ושוב חוזרת לחנות.ויוצאת שוב לקנות נעליים לקטן, וגרביים לילדה.  ואיך לא? איפור בשבילי. האמת? התחלתי להתכונן לסוכות כבר באלול כדי שלא יהיה לחץ לפני החג. 

שבוע לפני סוכות ואני במירוץ של כביסות 4 ילדים ובעל זה המון המון בגדים. ערב אחד מוקדש לגיהוץ ואני נמסה מעל האדים בגיהוץ של 29 פריטי לבוש. 

לא נושמת.
מחליפה מצעים, שוטפת חדרים. מבשלת בכל רגע פנוי. וכל זה כששני הקטנים בבית כי אין מסגרות…

יומיים לפני סוכות אני מסייעת לבעלי לבנות סוכה. הייתה לנו תקלה עם הפרגולה החדשה שהזמנו –  איש המקצוע שסיכמנו מולו נכנס לבידוד, ואנחנו מאלתרים סוכה לבד. הילדים 'עוזרים', אבל עדיין צריך אותי בשטח . אני רצה בין הסירים, חבלי הכביסה והסוכה שבגג.

ביומיים לפני החג בעלי ואני עובדים בלי נשימה נגד השעון. שנינו בקושי ישנים. בקושי עוצרים לאכול. עשר דקות אחרי הצפצוף אני מדליקה נרות. בעלי ממשיך לסדר את הסוכה שתהיה כשרה לכל הדעות. שלוש דקות לפני שקיעה הוא מקבל על עצמו את קדושת שבת ויום טוב.

סוף סוף החג פה. עכשיו ננוח, כך אני משלה את עצמי. ננשום. אוכל לשחק עם הילדים. לקרוא ספר טוב. ללגום קפה בנחת.

אבל זה רק חלומות שווא. דמיונות ילדותיים.

ביום טוב ראשון אני עורכת שולחן. מוציאה סלטים. מעלה כלים לסוכה. מגישה אוכל.. מורידה את הכלים. הבכור שלי בן התשע יורד להביא את בקבוקי היין שקנינו במיוחד לחג, וחוזר עם הודעה שבקבוק שלם התנפץ  במטבח.  אני מבליגה ויורדת לשטוף את הנוזל הארגמני. מפשילה את שמלת החג הארוכה שלי וגורפת יין יקר לביוב.

זה היה הבקבוק הראשון שנשבר אצלנו בסוכות. ביום בשני של חול המועד התנפץ בקבוק נוסף. לפחות זה היה יין זול בפעם השנייה….

אחרי הסעודה אני מארגנת פיג'מות (בעלי מלביש) לילה טוב.

ושוב בוקר. מארגנת בגדים. מביאה גרביים ונעליים וחולצות ומכנסיים. "אמא איפה החגורה שלי?" "אמא אני לא מוצא את הכיפה!" מחליפה טיטול. מתלבשת בעצמי. חוטפת תפילה קצרה ו- שוב לערוך שולחן -להוציא אוכל- לפנות כלים- להדיח אותם וחוזר חלילה. אחר הצהריים אני משחקת עם הילדים. קצת מהחלום מתגשם. 

אני עדיין מצפה לחול המועד. 

חושבת שאז יהיה לי קצת זמן לעצמי. מפנטזת על ספר יפה שהתחלתי לפני חודשים ולא סיימתי. 

יום ראשון של חול המועד. מתלבשת. מלבישה ילדים. מכינה ארוחת בוקר. מגישה כלים. מפנה אותם. מדיחה. השעה כבר אחת בצהריים ואני רק פורשת למנוחה קצרה וקמה כדי לבשל ארוחת חג שאנחנו אוכלים בדרך כלל לקראת ערב. 

אני מקלפת ירקות. חותכת  עוף. מתבלת. מבשלת. תוך כדי אני מקשיבה לילדים. זה רוצה בננה. האחרת מבקשת שאוריד לה את המשחק. הבנים רבים. הקטן רוצה בקבוק. שוב אני מנגבת ידיים, מתפנה לילד וחוזרת לבישולים. עד שמגיעה שעת הארוחה אני כבר רואה כוכבים.

כולם ישובים סביב השולחן ואוכלים את האוכל הטעים שבישלתי. רק אני מותשת וכבר לא מרגישה טעם באוכל ( לא בגלל קורונה חלילה) 

הארוחה מסתיימת ועכשיו צריך לפנות כלים ולארגן את הסוכה ללינה.  בעלי עוזר וגם הילדים ועדיין רוב העבודה עלי  

כשהצאן נרדם, אני מחליטה להתחיל לבשל עכשיו, בערב. אולי ככה מחר יהיה קצת פחות לחוץ.

חשבתי שיהיו לי ערבים פנויים בחול המועד. אבל במקום לשבת על הספה אני שוב במטבח. 

זה לא עוזר הרבה. גם למחרת אני במטבח. וזה לא לילה אז הילדים בשטח: רוצים לטעום. מבקשים אלף בקשות. רק רוצים לספר לי משהו. 

אני מגלה בחרדה שאני מחשבת כמה ימים נותרו עד לסיום החג. מחכה שיגמר כבר. 

זה לא חג. זו עבודת פרך. שבוע שלם בישלתי וניקיתי וטיפלתי בילדים. נכון שבעלי עזר, אבל עדיין הרגשתי משרתת הבית הזה.

לילה אחד, בחצות, בעלי הגיע שנצא לסיבוב קטן ברכב. " לא דיברנו מלא זמן" הוא אמר. דואג לי. 

אז יצאנו. נסענו לשדה קטן מחוץ לעיר. פטפטתי מלא והוא הקשיב והיה לי טוב  

אבל למחרת הייתי עייפה מוות. וכל המטלות האינסופיות הפכו קשות שבעתיים. 

בליל הושענא רבא הרגשתי שקורה לי משהו. בעלי ראה שאני מחוסלת ושלח אותי לישון כי הכוחות שלי חשובים יותר. 

נכנסתי לחדר החשוך. השעה רק שמונה בערב ואני רק רוצה לישון מעכשיו ועד מוצאי שמחת תורה. אין לי כח. אני מסתכלת על התקרה ונוזלות לי דמעות. אלוקים! נתת חגים כדי שנשמח ונהנה מהם, אבל למה זו עבודה כל כך מתישה? מי צריך חגים בכלל? לא רוצה! אין לי כח דייייייי!

אחרי שעה אני מקלפת את עצמי המיטה וקמה לשטוף את הבית. הרצפה שחורה, תוצאה של בישול עם הילדים בשטח, השירותים – עדיף לא לדבר. אני שופכת מים עם חומר ריחני. גורפת מים מטונפים.. כבר רואים את צבען המקורי של המרצפות. 

הבית נקי. אור בעיניים. ועכשיו אין ברירה אני חייבת להתחיל לבשל  לשמחת תורה. מעמידה עופות ובשר ופורשת לישון רק באחת, עם שעון מעורר לעוד 3 שעות כדי לכבות את סיר הבשר

אני ישנה שינה טרופה. קופצת כמה פעמים לבדוק את מצב הבשר. 

בשש בעלי מתעורר וגם אני, הוא מציע שאתפלל עכשיו תפילה קצרה ואומר הושענות. אני יושבת על הספה בגוף כואב מעייפות ומתפללת בזריזות וחוזרת לישון.

בתשע הוא חוזר מהתפילה, אני עדיין במיטה. הוא מבקש שאתן לו בגדים להלביש את הילדים, והוא ייקח אותם איתו לכמה סידורים כדי שאוכל להמשיך לישון. 

עד שהם יוצאים אני מעמידה בצק לחלות. 

וחוזרת לישון. 

באחת עשרה אני מתעוררת וטסה למטבח. חייבת לסיים בישולים לשמחת תורה ועוד משהו לסעודה של הושענא רבא! אני עובדת בלי הכרה. לא מרגישה את עצמי. 

ואז, כשסיר המרק מבעבע מלא כל טוב, מתברר לי שהסלרי ששמתי בפנים בכשרות לא מהדרין, ולכן השטיפה הסטנדרטית שנתתי לו אינה מספיקה (כאן אני מזהירה אתכן לברר טוב טוב לגבי הירקות עלים שלא תכשלו כמוני. יש אריזות שנראות כמו חסלט אבל הכשרות שלהם אינה מהדרין ורמת הנגיעות גבוהה, וגם אחרי שטיפה בסבון נשארים חרקים שאינן נראים לעין לא מיומנות!)

מתחיל מרתון טלפונים. לרב הזה, לגיס שמבין בכשרות, עד הרב ויא הגעתי. מתברר שהמרק אינו כשר לאכילה לכתחילה. רק הירקות השלמים שבו. על המושטים שהקפאתי לחג אפשר לומר קדיש. נס שהכנתי עוד סוג של דג.

וכאן אני שוב נשברת. הולכת לחדר בוכה. בעלי אחרי. דואג. אני בוכה לו : מי צריך חגים? אני עובדת כל כך קשה! לפני, אחרי, בחג עצמו! כולם שמחים ואני עובדת. בקושי הספקתי להגיד הלל פעמיים כל החג. נשבר לי 

הוא מבטיח לעזור. הוא כל הזמן עוזר…. זה לא מה שיפתור את הבעיה שלי. 

אני מתגברת, שוטפת פנים ומוציאה אוכל לילדים. חלה וקצת סלטים במקום מרק עוף ריחני עם קרפלאך.

מסיימים לאכול אני רצה למטבח. תפוחי אדמה לצולנט. שוב להדיח כלים. בעלי קורא לי ואנחנו מקלחים ביחד את הילדים. אני מגהצת מהר חולצות. מתקלחת בעצמי. מתאפרת ורצה למטבח להראות לבעלי מה להניח על הפלטה ובאיזה כלים. 

חמש דקות לפני צפצוף אנחנו נפרדים מהסוכה. כשאני מדליקה נרות השיישים עדיין מלוכלכים מארגון האוכל , בכיורים כלי האחסון שאירחו את הדגים והבטטות, והשולחן בניגוד לערבי שבתות רגילים אצלי, לא ערוך. 

והחדרים מיותר לציין מבולגנים. 

הילדים יורדים עם בעלי לבית הכנסת ואני שוכבת במיטה. שומעת את הספרדים שרים במניין שבגינה מתחת לחלון,   והדמעות שוב זולגות בשטף.

השם, רק אחרים יכולים להרגיש את קדושת החג? אמהות חייבות לעבוד עד כלות הכוחות בלי רגע הפוגה לנשום ולחוות?

ושלא תטעו- לא הכנתי פטיפורים, לא טיגנתי בלינצעס ואפילו לא שניצלים,   לא מנות אחרונות מפוארות. הכנתי אוכל פשוט לבעל וארבעה ילדים ועוד שכנה בודדה שהתארחה אצלנו עם בנה הבחור, והתפרקתי.

אני מוזרה? אני היחידה שהחג בשבילה הוא מעמסה? זה בגלל שלא יכולנו להתארח אצל אף אחד בשל הסגר?

למה ? למה פעם אהבתי חגים, חיכיתי להם, התענגתי על השהייה בסוכה בחיבוק של השם – והיום אני מצטמררת מלהיזכר בשבוע שעבר עלי?

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

36 תגובות

  1. כותבת יקרה!
    אחרי ככ הרבה תגובות ברוך ה' הרגשתי צורך להוסיף ולומר- אשרייך!
    מרגישים את הכאב שלך דרך הכתיבה האמיתית והכנה וזה מציאותי!
    חוויתי את "החוייה" הזו דווקא השנה במיוחד- בשל המצב ובעקבות העובדה שאי אפשר היה להתארח ולארח אףף אחד!
    אני אספר את סיפורי הקצר (בתקווה שזה יעניין מישהי…😏),
    החג היחיד שאנחנו מתארחים בו הוא סוכות והשנה בשל המצב המילה "להתארח" היה בגדר דמיון שלא היה לו סיכוי – הורי בעלי והוריי חלו בקורונה בדיוק שבוע לפני סוכות וגם כל אחיי ואחיותיי ומשפחתו של בעלי, אז בנוסף לכל מה שסיפרת שעבדת וכך גם אני, הייתי צריכה גם להכין ולבשל ולקנות והכל מרחוק לשני המשפחות שלנו כי הם היו מאוד חלשים לעשות זאת… אז באמת החג הזה היה די שונה מהרגיל עבורי ומנחם אותי לדעת שגם בבתים נוספים.
    לא נחתי לדקה וגם כשניסיתי לנוח לא הייתה לי את מנוחת הנפש לעשות זאת כי כל הזמן דאגתי לשלומם של יקירנו.
    היום אני מודה לה' ייתברך- כולם בריאים ושלמים ומי ייתן שבעזרת ה' שמחת החג שהייתה באמת מתוך ה"האח שמח…" תלווה אותנו עד 120…. וניראה חגים שמחים ושלווים יותר💖

  2. לכותבת היקרה,
    ממש הרגשתי את התסכול שלך!
    אבל אני בטוחה שבע"ה החג הבא שיבוא עלינו בבריאות ושמחה, יהיה יותר טוב.
    תזכרי שזה לא היה חג רגיל.
    זה היה חג שהייתם תקועים בבית בלי להתארח ולצאת להתאוורר,
    ומרוב שיעמום הילדים כל הזמן במטבח,
    את נשמעת לי אישה מדהימה ומאמינה שיש הרבה נשים שדיבררת אותן בשיתוף שלך.
    אהבתי את הכנות שלך שמודה שלא הצלחת להנות בחג.
    ה' ייתן לך המון כח, ושמחה.

  3. כמה עצות פרקטיות
    בתור אמא ל5ילדים ב6 שנים,
    לבשל לחגים מתחילים מאב,כל פעם שמכינים קציצות/ עוף או פשטידה מכינים כפול,
    באלול דואגת שיהיה מוכן כל העוף הרגיל,
    כל הסלומונים פרוסים במקפיא רק לשלוף (אופים על הפלטה עם קטשופ חרדל מלח פלפל -וזהו,)
    בקיצור מכינה לי מראש את השניצלים עד הטיגון במקפיא,
    וכו'
    כל שבוע באלול מכינים משהו אחר,
    תכלס בחג בישלתי כל יום משהו אחד וכל השאר מהמקפיא,
    וגם אירחתי…….
    והיה ממש כיף,
    אבל אני לא חולמת על גיהוצים,
    ולילדים לעיתים אני מסבירה שאני לא לשכת התעסוקה,
    משקיעה במה שחשוב,
    אוכל טעים ובשפע והעיקר מתכונים קלילים!!!

    בהצלחה לך,
    תצדיעי לעצמך!

  4. בנות אני מצדיעה לכן!
    אני אם ל 2 בנות ובעלי עוזר לי המון גיהוץ כלים ולפעמים בישול ובכל זאת אמרתי סגר רק אצל ההורים היינו כל החגים אצל ההורים ר"ה יו"כ וסוכות.
    אח"כ קצת התחרטתי שאחיות שלי אמרו לי אין כמו בבית קינאתי בהם!
    לא מסוגלת להיות לבד.
    וגם בעניין הסדר ה' יעזור ובגדים לא קניתי מפסח….
    בקיצור חיה בחיי הכי קלים ועדיין מרגישה עמוסה…
    כל הכבוד לכן…!

  5. יקירה!

    אני כל כך מזדהה עם הרגשתך ומעבר לכך, כי בעלי היה גם מאד חולה בקורונה בחג וכל העול נפל עלי….

    הדבר שעזר ועוזר לי הוא לומר לעצמי שאני גדולה מהחיים וכל נשות ישראל שאין כמותן!!!

    ובטוח שהקב"ה ראה ורואה הכל וישלם לנו שכר עצום על כל מעשה הכי קטן לדאוג למשפחתינו ולשמחת החג.

  6. לכותבת היקרה,
    אכן יש תקופות קשות ועמוסות ורק אנחנו אחיותיך לאמהות יכולות להבין ולהזדהות איתך. בעלך והילדים כנראה יודו לך על הבגדים והאוכל המיוחד, אבל אין להם צל של מושג באיזה מאמצים זה כרוך.
    אני רוצה לנחם אותך שב"ה במשך השנים הילדים גדולים וקצת/הרבה עוזרים במטלות הבית, אם בכביסה, אם בגיהוץ, אם בשטיפת כלים.
    אולי את מידי משקיענית?
    דווקא השנה היה לי כ"כ הרבה יותר קל ומשוחרר.
    בנושא הבגדים אין לחץ ואין מתח, במילא היינו בבית, ולא אירחנו/התארחנו/ ביקרנו.
    וגם בנושא האוכל- אין אורחים שצריך להרשים במגוון של מאכלים וקינוחים.
    את צריכה להקליל, אין צורך במערכת בגדים מושקעת לכל אחד מהילדים בכל אחד מימי חוה"מ, ואין צורך בארוחות שלוקחות כ"כ הרבה זמן ואנרגיה, יש קיצורי דרך.
    כנראה שזה צורך פנימי שלך במצוינות. חבל, זה גובה מחיר יקר ואין לך אנרגיה להינות מהתוצאה המושלמת.
    בהצלחה בהמשך הדרך

    בהצלחה ב

  7. לכותבת היקרה,
    את כל כך נורמלית וממש לא מוזרה, באמת לא פשוט בשלב זה עם העומס ובזמן החגים עוד יותר.
    רוצה לשתף אותך בכמה תובנות שלמדתי במשך הזמן עם 7 קטנטני הצפופים..ואני חובבת סדר נקיון ואסטטיקה מושבעת. הייתי יוצאת מדעתי מהעומס מהעבודה הסיזיפית (הרצפה נראית כביש דקה אחרי ששטפת…)וכן, אני רוצה וצכה את הילדים לבושים יפה, אוכל טעים-פשוט אבל מפנק ובית נעים וגם זמן לעצמי..חייייבת את זה וכמובן זמן זוגי, אז ככה:
    א. מה שלא יהיה פשוט פשוט לא יהיה (יעל זלץ יועצת ארגונית) מפנקת בבגדים ואוכל מהממים ורק בקלות!
    ב. אפשר בחלט להרגיל את הילדים שעכשיו זה הזמן שלי לנוח / לקרוא/או הזמן שלי עם אבא ויהי מה!
    ה' לא רוצה שנהיה סמרטוטות מחוסלות!!!! זה עניין של הרגל כך ראיתי בבית הורי ואני ממשיכה תמסורת למשל בסוכה-אחרי שכל הילדים אכלו ארוחת בוקר אני יושבת עם בעלי לבד בסוכה! חלום!!אם את ככה זה בטח גם מתסכל בעניין הזוגיות…נסי..
    ג. דברת על זה עם ה'? תשתפי אותו! אבא קשה לי, אבא גדול עלי! אבא תעזור שאספיק-מחולל ניסים!!על בסיס יומיומי! כמו שמצאת זמן שקט לכתוב לנו כ"כ חי ומדהים את הנ"ל-תכתבי לה', הכל!! או תדברי-עדיף. נשמע לך הזוי?לחיות בלי זה עוד יותר מטורף (ואני ליטאית…) זה גם יעזור לך מאד לא להרגיש בודדה.
    ד. אפשר לשתף גם ילדים קטנים מאד-יש לי תאומים אנגטיים קטנים שעוזרים! מתכופפים בשבילי בשמחה ילדים מאד אוהבים לעזור במיוחד אם משבחים אותם בהתלהבות…
    ה. מאד עזר לי הסדנאות והספרים של "הבית-העסק הנבחר" של יעל זלץ וגם ספר מדהים ולא מכביד של תמר כהן-איך להכניס שבת ברוגע-שינה לנו את הכל
    ה. לפני שאת הולכת לישון תפרטי לעצמך בלב או בכתב כל מה שעשית…ואו את אלופה!!! (תוכלי גם לעשות את זה לבעלך בכלל יהיה מעולה)
    ו. בזמנים מטורפים נסי לקחת אויר ולומר לעצמך זה יעבור…ואת תראי-זה יעבור ומה שלא עשית ברוב הפעמים לא יהיה קריטי כמו שחשבת מראש.
    ז. תתפללי על זה במילים שלך, בין מטלית לטיטול…פשוט תבקשי כוחות ותראי ברכה בזמן בכוחות ובהכל!
    ח. את בונה עכשיו את הקן שלך וכל כך מתאמצת שיהיה נפלא. את יודעת, גם וילה הכי מפוארת נראית זוועה בשלב הבניה..לכלוך, ביוב, טיט…אמרי לעצמך: הרצפה שחורה- כאן בונים!!! ואף אחד לא שופט אותך על כך.
    ט. כשאני מתלבטת מה קודם ומה הכרחי שואלת תצמי האם יכתבו זאת על המצבה שלי אחרי 120 או ישאלו אותי למעלה למשל אני אוהבת סירים בוהקים אבל מה לעשות שאם אני רוצה עזרת בעלי לשרוד בבלגן זה לא התחום שלו..האם ראית פעם מצבה שכתוב עליה"סיריה ומחבתותיה בהקו תמיד"?…או "שמשותיה מעולם לא העלו עכירות כלשהי"…או "בגדי ילדיה היו תמיד תמיד ללא רבב.. (לא קונה בגדי ילדים עם גיהוץ גם לא בחינם!!!) בקיצר הבנת את הקטע.
    י. את טובה ומקסימה עושה המון ופשוט עוסקת בלתחזק את כל המתנות שקבלת. מתנות כבדות לפעמים אבל שוות לגמרי. תזכירי לעצמך אץת השווי וגם יהיה פחות כבד..
    מחבקת אותך,
    תצליחי.

  8. בנות, הייתי מצפה ליותר הזדהות והבנה, ממש התאכזבתי מהתגובות ובגלל זה טרחתי לכתוב.
    כמעט כולן עוברות את זה בשלב מסוים בחיים, ( או שמכחישים…) ככה מרגישה הכותבת, ואין מה לבקר, השלב הקשה של טיפול בילדים קטנים ובבית הוא אינטנסיבי, ומפרך, ונותן תחושה של מרוץ שלו נגמר.
    כדאי שתלמדי את בעלך לבשל קצת אפילו דברים פשוטים, כדי שלא יהיה לך עול ולחץ מהאוכל. וכמובן לקנות, סלטים , פשטידות, קוגלים ועוד. וגם להתרגל לנוח ולעזוב הכל אפילו שמלוכלך, מקסימום בבוקר מנקים קצת. ואפשר להתחיל ללמד את הילדים לעזור, אני מביאה מגבונים לקטנים, והם מנקים את הכתמים מהרצפה עד שאוכל להעביר סמרטוט בערב… וזה עובד. הם אוהבים, לאסוף נעליים של כולם ולשים במגרות, ואפילו לחתוך עם סכין לא חד מידי ירקות ופרות לעצמם כשהם רעבים, לקחת מים לבד, גם דלתות של ארונות מטבח עם סקוצ' וסבון כלים, מגיל 4 הם חולים על זה ויוצא יחסית נקי… עד כשאת מתפנה. להבריק שיש במטבח לבנות מגיל 7 זה ממש פרס, פעם אחת צריך להראות וזה עובד. כביסה, כולם יכולים לקפל ביחד עם אמא כך נגמר ברבע מהזמן, כמובן פרסים קטנים ומשהו מתוק תמיד ימריצו עוד יותר.
    הרבה עצמאות לילדים, שמורידה עול מההורה וכן משאירה זמן לדברים החשובים באמת כמו חיבוקים ונשיקות, סיפורים ומשחק אישי, מידי פעם…
    בהצלחה!

  9. כותבת יקרה!

    כואב לי לקרוא את דברייך
    תיארת פעילות רגילה ומבורכת של אימא יהודייה בזמנים כאלה (אגב, אני אם 7)
    ממליצה לך, בחג הבא, או בכל זמן אחר שהוא לא קל, ויש הרבה כאלה, ב"ה
    לזכור ש קושי לא סותר שמחה

    גם אני עשיתי מה שאת עשית, בחג הזה, ובכל החגים הקודמים
    גם לי יוצא להכניס שבת או חג בלחץ וזה מתסכל

    אבל אני לפחות בברכה חושבת לי ואומרת שהחיינו, כן, תודה ה' שזיכית אותי בעוד חיים, הגעתי לעוד חג
    ואני מאושרת

    תנסי למצוא לך את הפינות האלו, להתפלל לא דוקא מתוך סידור, לצערי אני כמעט לא מגיעה לזה
    לבקש שהקטן לא יבכה והבגד לא יתלכלך וכו כו…
    החיבור הזה יעשה אותך מאושרת

    מאחלת לך את כל הטוב שבעולם
    ותזכי להרגיש את הסיפוק והאושר של אם יהודייה גאה!

  10. יש שלבים בחיים שהילדים לא מסוגלים לעזור
    ואת באמת מרגישה שפחה, עם כל העזרה והדאגה שך הבעל העול הוא שלך,
    יושב לך בראש, ולא נותן לך מנוחה….
    והתחושות הן יותר בראש מאשר במציאות,
    חשוב להוריד בשלב זה של החיים מטלות מהרשימה, לדלל אותה.
    כי אישה שיודעת שיש לה להכין חג שלם וגם צריכה לעזור לבעלה לבנות סוכה
    וכל הרשימה הארוכה שפרטת זה עול עצום.
    חשוב שיהיו דברים שאת מוותרת עליהם למען הרוגע ושמחת החג שלך.
    אני למשל, מאוד מקפידה שיהיו כלים רגילים בשבתות. בסוכות, כשהסוכה נמצאת למעלה
    וההגשה כוללת עליה וירידה אני משתמשת בכלים חד פעמיים צבעוניים וחביבים לכבוד החג,
    ויותר מהחג- עבורי. כך אחרי הסעודה יותר קל להוריד כלים ואחרי החג נשארים עם כמה סירים לשטיפה
    ויש זמן לעוד כמה דברים.
    חוצמזה, בחוה"מ, כשהילדים קטנים ואין לך זמן לנשום חשוב לשבת עם הבעל לכוס קפה או ארוחה זוגית ללא ילדים כל יום, להוציא את הקיטור ולהרגע על בסיס יומי.
    החגים הם זמן מאתגר. השנה הילדים לא יצאו מהבית לשמחת בית שואבה לתוכניות וטיולים, הם ישבו על ה"וריד" כל החג. לפני ואחרי. וזה לא קל אבל עם זה חשוב למצוא גם בימים אלה את הזמן לעצמך ולדברים שחשובים לך ומאווררים אותך.
    אמא שנותנת לעצמה את הזמן שלה ולדואגת לצרכים הנפשיים שלה דואגת לילדים שלה יותר מאמא ש"הורגת" את עצמה למען הילדים. אין מצוה להיות מסכנה יש מצוה להיות בשמחה…..

  11. אוי, באמת נראה לכם שמי שקשה לה מה שיעזור לה זה שתגידו לה: איזה יופי שיש לך בעל וילדים ובית והכל?
    זה לא מה שמעודד במקרה של קושי
    והקושי שלה הוא מובן מאוד מאוד
    (גילוי נאות: אני רווקה. ואני לא חושבת שזה אומר שלכותבת לא קשה מאוד ושאי אפשר להבין אותה)

  12. אהבתי והזדהתי!!
    גם אני כמוך ראיתי שכבר בהתחלה שהכוחות זה לא כוחות, ואם אני כל היום אהיה במבטח אהיה עצבנית ומותשת, ובשעה שכולם סיפרו מה הם מבשלות אנחנו פשוט אכלנו שאריות משבת, הזמנו קצת אוכל מוכן- וסה"כ היה חג ממש כיף!!

  13. יוואווו, כמה שהזדהיתי איתך…!!
    את כנה, ישירה ומהממת…
    ואני עוד עבדתי בחול המועד. ומהבית…😕
    לא היה קל בכלל,הרגשתי את העול המטורף הזה שמאיים להשבית את כל שמחת החג,
    וזה שאי אפשר להתארח, ולארח…
    מה שהחזיק אותי היו רגעים קטנים של כייף- לשבת עם הילדים על הספה, ולשיר קריוקי שעה וחצי כאילו אין מחר, לכבות את כל האורות בבית ולהדליק שרשרת לדים שפילחנו מהסוכה, ולהשתולל במלחמת כריות, בהתחלה עשיתי את זה כפיצוי לילדים על זה שכל הבוקר אני לא איתם, בהמשך ראיתי כמה זה כייף ומכניס שמחה, והחלטתי לאמץ הלאה…

  14. ליבי יוצא אליך יקירה! ברור שחגים זה לא זמן קל לעקרת הבית אבל לקרוא לעצמך משרתת??( וזה לא רק את המון מרגישות כך) קחי כמשל בעל עסק שנשאר בחנות אחרי שהעובדים הלכו לארגן וכו' הוא לא המשרת הוא בעל העסק והעול עליו, עקרת הבית את המנהלת והעול עליך את לא נהפכת בזה למשרתת!! תפקידך מכובד !!!!!

  15. שלום לכולן!
    אני השיפוטית שכתבתי והטפתי
    הייתי בדיוק במקום של הכותבת עד לפני כמה שנים (אמא ללמעלה ממנין ילדים)
    ואז – קרה מה שקרה
    חליתי במחה הקשה
    לא אלאה אתכם, אבל ביחד איתה הגיעו כל כך הרבה תובנות על החיים ,
    וכשאני כותבת את מה שאני כותבת שצריך לדעת להעריך וכו זה בגלל שאני חושבת-
    למה להגיע למה שהגעתי כדי להתנער ולהתעורר ולהודות
    החיים שלי היום הרבה יותר יפים שמחים ורגועים , בכל מצבויש התמודדויות
    רק זוית הראיה השתנתה..
    וכל מי שחושבת שצריך לפרוק-
    אםשר למצא עט ודף ולפרוק שם
    או למחשב
    והכי טוב פשוט לדבר עם ה'
    ככלל- אוירה זה דבר מדבק
    ולכן לדעתי לא צריך לתת במה לקיטורים האלה
    זהירות- מדבק!!
    גם עם מסיכה..
    באנה נחמיא לעצמנו על התקופה המאתגרת הזאת
    חיבוק לכל אחת באשר היא!

  16. מסקנה: רק מה שאני רוצה.
    רוצה שיהיו לבושים יפה? אתאמץ בשביל זה אתעייף ואתרוצץ. לא בא לי? יסתדרו עם מה שיש, וזה בסדר!
    בא לי אוכל מושקע? 2 סוגי דגים? אתאמץ ואתעייף בשביל זה כי בא לי. לא בא לי? אין לי כח? אכנס למעדניה ואקנה כמה פרוסות דגים. שווה את הכסף והשקט הנפשי. ניקיון? יש עוזרות. חג עמוס? נביא אותה פעמיים. שווה וכו על זה הדרך.
    ממש אין צורך להיקרע. זה בשום צורה לא קל. אבל זה הופך להיות כיף ומספק אם את ר ו צ ה. ולא ח י י ב ת.

  17. איזה תגובות.. שמעתן פעם על הזדהות? על הכלה? אני בטוחה שקשה לשתף ככה את כולן, ואתן כאלה שיפוטיות.
    אני אישית נהנתי מאד לקרוא את השיתוף וגם אם לא הזדהתי עם הפרטים כי נסיבות החיים שלי שונות, הצלחתי להזדהות עם הרגשות והתחושות
    תודה יקירה!

  18. לכותבת המקסימה,
    הרגשתי אותך כ"כ בכל מילה ומילה והזדהיתי איתך מאוד
    גם לי חשוב שהכל יהיה מושלם עד הפרט האחרון(אני פרפקציוניסטית) וכשזה לא קורה זה ממש מאכזב..
    מעצמי למדתי שצריך לעשות הרבה ויתורים-אין קניות בגדים או נעליים לחג לילדים,אין עוגות מורכבות או בישולים מאוד ארוכים. כמה שזה לא נעים זה עדיף על ההרגשה שלך, הגעתי המון פעמים למצב שתיארת וזה פשוט לא שווה את זה
    תנסי לראות את החיובי כמה שבעלך דואג לך ועוזר(אצלי הכל עליי מהפרט הכי קטן ועד הכי גדול ללא עזרה) זה ממש לא מובן מאליו!!
    שתזכי לרוב נחת ורגיעה!

  19. מטרת הכותבת היא נטו פריקה!
    הכתיבה עוזרת לשחרר לחצים מתחים ולחשב מסלול מחדש, הכתיבה היא שעוזרת לשנות דפוסים ישנים…
    מהכתיבה שלה היא תצמח!
    היא לומדת כבר איפה היא צריך לשים דגשים, מה היא יכולה להוריד מעצמה, מה הסדר עדיפויות ועוד…
    הכותבת לא צריכה את הביקורות והערות שלכן בטח לא לכל המחנכות למינהן.. שמנסות לצאת עליה ולהגיד לה להודות על הבעל והילדים הבריאים..
    מותר לבנאדם לפרוק את שעל ליבו!
    ואגב-
    כולכן כן כן כולכן ללא יוצאת מן הכלל מתלוננות לפעמים (אולי אתן לא שמות לב)
    פתאןם ששמעתן גירסה שקצת "קלה" יותר מהסיפור חיים שלכן התעוררתן..
    פתאום יש איפה לבקר ולהעיר
    ופתאןם כולכן נזכרות כמה חשוב להודות לה'
    לגלות לכן משהו???
    לכותבת היתה מטרה אחת ברורה- לגרום לכן הקוראות לגלות על עצמיכן כמה אתן תותחיות! כמה אתן חרוצות ומוכשרות!
    וכן גם לגרום לכן להודות על מה שיש..
    תודה רבה לכותבת המהממת!
    ולכל מי שחפצה לפרוק את קשייה מוזמנת לשלוח לכתובת המייל של האתר..
    זו לא בושה לפרוק שקשה !!!

  20. לכל הבלתי מזדהות עם הכותבת,
    זה נכון שצריך להגיד תודה על מה שיש וב"ה שיש לך בעל ומשפחה
    טובה!
    עדיין זה לא סותר את הרגשת העול שיש לפעמים אני בטוחה שהיא מודה להקב"ה הרבה על מה שיש לה אבל עדיין חוותה קושי מסויים בחג..
    אפשר להבין את ההרגשה ב"ה שנים שהילדים קטנים יחסית והמשק בית לא קטן ואין הרבה עזרה..
    ואמא ואישה שרוצה שלכולם יהיה טוב שיהיה מה ללבוש , לאכול , בית נקי וכו זה לוקח הרבה כח ואנרגיה וזה מתיש לפעמים במיוחד בזמנים כאלה!
    זה לא תמיד עוזר לדעת שיש אנשים שקשה להם יותר.. זה עוזר לקבל פורפורציות אבל בהרגשה בפועל לא תמיד מקל.
    העבודה העיקרית היא עבודה מבפנים על כל הציפיות מעצמך ומסביבתך ובאמת לדעת להרפות לפעמים..
    וגם שזו תקופה שיש בה הרבה יופי ודברים טובים ללמוד וגם קשיים והיא תעבור בעז"ה.

  21. אין עליך,את ממש כמוני!כל מילה אמיתית ונכונה,לא נראה לי שאפשר לשנות את המציאות הזו כ'כ,גם אני אמא ל 3,היינו בבית כל החג בגלל הסגר,והכנתי אוכל ברמות גבוהות כמו שרגילים אצל המרוקאים והיה ממש קשה,בלי נשימה
    לא הצלחתי לחוות את שמחת החג….
    חיכיתי שיגמר😯😯😯
    ועוד אין לאן לצאת…..
    מסכימה איתך כ'כ
    וחושבת שקצת קשה לשנות את המציאות הזו……

    1. דווקא ממש נראה שאפשר לשנות, לוותר על אוכל ברמה גבוהה..
      אם את נהנית מלהכין סבבה אם לא תחפפי.

  22. למתלוננת הנכבדה! עם כל הקושי הרבה מאד נשים היו רוצות להיות במקומך. יש לךבעל? ב"ה. הוא בריא בגופו ונפשו? ב"ה. הוא קשוב אלייך ולא מתעלם? ב"ה. יש לך ילדים? ב"ה. בריאים ויכולים להשתובב? ב"ה. את בריאה? מתפקדת מתרוצצת ומתמרנת? ב"ה. יש לי בת נכה שלא יכולה לקלח את הילדים לנקות וכו' היא תלויה באחרים נחה הרבה וכואבת. אז בבקשה קצת פרופורציה, פחות סוגים של אוכל וסלטים והרבה הודאה ושמחה על מה שיש.

  23. קראתי את מכתבך והבנתי אותך מאד,עומס המטלות הוא באמת לא נגמר,רציתי רק לתת לך אור ממבט של אם חד הורית עם כמה ילדים, שרק מחכה לעומס הזה במקום לרוץ להתארח אצל ההורים ועוד כל מיני אנשים טובים.
    השם יתן לך המון כח!!!

  24. אולי את בכל זאת פרפקטציוניסטית?
    טיפים של מוטשות :
    בגדים רק מנקסט,גם לי.
    עוגה-בחושה ובסקויטים וזהוא במקרה הטוב לרוב-קונים משו מתוק.
    בישול הכי בסיסי -עוף צלוי ובשר (למה לילה?)
    סלטים -רק בסיס ועם שלב אחד.

    לא הגיוני להרגיש משרתת.
    אולי את מרגישה חייבת,תגידי לעצמך שהבית יכול להשאר גיפה שבוע ואת מנקה רק אם את רוצה -לא חייבת.
    מקסימום יהיה פרפקט רק לפני שבת.
    לא חיבת דוח לאף אחד.

    מקווה שלא יצאתי מטיפה…
    לא יכולה לשמוע שמשהיא מרגישה משרתת
    זה לא חיים

  25. באמת יש הרבה עבודה
    אבל כל אחד יכול לעשו"ת את זה באיזה צורה שהוא רוצה
    אפשר לעבוד ולעשות את זה בצורה כייפית
    בתחושת סיפוק

  26. וו'אוו'! איזה שיתוף! איזו כנות! כתבת כ"כ ברור לפרטי פרטים,שממש הרגשתי אותך! באמת זה לא היה פשוט! וכל הכבוד שיש לך סדר עדיפויות ולא השקעת במאכלי גורמה ועוד אירחת… לדעתי עשית כל מה שיכולת! פשוט תקבלי את זה שהפעם היה קשה ולא נהנית ובע"ה יהיו עוד הרבה חגים ויהי טוב יותר! הילדים יגדלו ויעזרו. הקורונה תיגמר ותוכלו גם להתארח והכל יהחה וייראה בע"ה אחרת ואז שוב תשתפי אותנו!😊 בחויה השונה והטובה!
    תנסי לשכוח מהקושי שהיה . תחשבי מה את אוהבת, מה יכול לעשות לך טוב ופשוט תפנקי את עצמך במה שטוב לך!
    מה שהיה- היה! העיקר להתחיל מהתחלה!😊😊😊

  27. את אשה כל כך מיוחדת וכנה וצדיקה!!
    תדעי לך אבל מכל ליבי אני אומרת לך.הכל תלוי בהסתכלות הפנימית.ואפשר לשנות חשיבה!!!
    אני כל כך מקווה שזה לא מקומם אותך המילים שלי!! כי אני רק רוצה להעניק לך תקווה.
    המציאות לא משתנה.אנחנו משתנות בראייה ובתפיסת המציאות!!!!!
    יש כלים מדהימים היום לשנות תפיסות חיים מוטעות.
    הקבה לא סתם נתן את כל הכלים הללו לדור הזה.
    בינתיים אני מאחלת לך הרבה שמחה אמיתית ושלוות נפש .
    יש לך זכויות גדולות!

  28. כן כן ככה זה בית נורמלי אצל כל משפחה, לדעתי השנוי הוא בזוית הראיה..
    חשבת להודות לה' שיש לך בעל וילדים בריאים? ושאת בריאה? ויש אוכל במקרר להכין? ושיש לכם בית וסוכה?
    שלא יצטרך אף אחד להודות על הטוב רק אחרי שחווים חוסר וקושי, אפשר פשוט לעשות סוג של חשיבה- אם חלילה הייתי עכשיו מאושפזת בבית חולים עם קורונה מונשמת ומורדמת ואז יוצאת הביתה בריאה ושלימה- האם גם אני הייתי מתלוננת או מאושרת ומודה ולא מזיז לי הרצפה השחורה?
    אולי לשנות את זוית הראיה ולקבל פרופורציות?

  29. אוי איזה מוגזם….מסכנה באמת…
    אני מרחמת על הכותבת שלא הצליחה לתמרן וללמוד איך לעבוד ואיך לנשום ואיך להקל ואיך להסתכל ואיך להתפלל מהלב…
    אולי שינוי תפיסה והסתכלות ניו עוזרים גם למלאכה…
    אין כמו החגים! אין כמו הילדים!
    ולהשתדל לנשום עמוק ולחייך!! (אמא ל7 מגיל 18 ומטה…)

    1. שימי לב…את אמא ל7 מגיל 18 ומטה…
      זה אומר שיש לך ילדים גדולים שאת יוכלה להעזר בהם
      אז אל תשפטי אף אמא שעדיין בשלב הילדים הקטנים וצריכה לתמרן בין כל המטלות לבדה!!!

  30. יקרה, אני הרגשתי ככה כל שנה שאירחתי את כל הנשואים עם הנכדים בחג… השנה סוף סוף נהנתי מנחת ורוגע, אמנם מגעגועים אבל תפילה היתה תפילה ויכולתי לפתוח ספר… אולי שנה אחת כל הנשים היקרות היו חריכות להיות בבית בחגים כדי להבין את הדור המארח- אמהות ושוויגריות.
    אבל, בתקופה כזאת בחיים חובה לדעת לקחת עזרה- לאו דווקא עזרה מבחוץ. למשל לקנות חלות לשמחת תורה ולא לאפות לבד, ארוחת צהריים של נקניקיות וציפס קפוא בתנור, פיתה עם נקניק… פחות סלטים, עוגה / גלידה קנויה… כי אמא עם כח זה חשוב יותר מהכל!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.