דמיינו את עצמכם בני 96.
רוב החברים כבר אינם, הגוף עייף, והחיים נראים מאחוריכם🧓.
עכשיו דמיינו שבגיל הזה – לא בגיל 20, לא 40, אפילו לא 70 – אתם סוף סוף מגשימים את החלום הגדול של חייכם.
נשמע מטורף?
זה בדיוק מה שקרה להארי ברנסטין.
הארי ברנסטין נולד באנגליה ב־1910, למשפחה יהודית ענייה שהיגרה מפולין.
הרחוב שלו היה חצוי – בצד אחד יהודים, בצד שני נוצרים.
הילדות הזו, שהייתה מלאה בגבולות בלתי נראים, הטביעה בו תחושת זרות שהלכה איתו כל חייו.
בגיל 12 עבר לארצות הברית, עבד כעורך זוטר וכתב כל חייו ספרים, אבל במשך 70 שנה נדחה שוב ושוב על ידי מו"לים.
כל ספר, כל כתב יד – חזר אליו עם מכתב דחייה✋️.
בגיל 90 כבר היה ברור לו: הסופר שבו לעולם לא יפרוץ.
ואז, אחרי מות אשתו – ישב הארי האלמן לכתוב📝.
לא כדי להתפרסם, אלא כדי להתמודד עם הכאב. הוא כתב זיכרונות על ילדותו באנגליה, על הרחוב החצוי, על זוגיות ועל קהילה יהודית קטנה.
וכשהיה בן 96, ספרו "The Invisible Wall" ראה אור. הספר הפך לרב־מכר בינלאומי, תורגם לשפות רבות, וברנסטין זכה להכרה עולמית. אחריו כתב עוד שלושה ספרי זיכרונות – כולם אחרי גיל 96.
המסר שלו היה: "כשאתה צעיר אומרים לך שהחיים לפניך. למדתי שגם כשאתה בן 96 – החיים עדיין יכולים להיות לפניך".
בפרשת השבוע מובא הפסוק: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הפסוק מדבר בלשון הווה – "נותן", ולא "נתתי" בלשון עבר. מסביר הגאון מווילנה, שהיינו חושבים שהבחירה ביד האדם אם ללכת בדרך הטובה ואם לאו, הינה דווקא בהתחלה⬆️.
אבל אם כבר בחר בדרך רעה, שוב אין לו תקנה.
לכן אמר הכתוב "אנכי נותן…", בלשון הווה, כאומר – תמיד יש תקנה, תמיד יש לך בחירה.
אף פעם אל תתייאש, לא מעצמך ולא מהחלומות שלך✨️.
לכן כתוב "היום"! אל תחכה ליום טוב יותר, תתחיל היום.
אף אחד לא יכול לחזור להתחלה וליצור עבר חדש, אבל כל אחד יכול להתחיל היום, וליצור עתיד חדש.
שבת שלום🌹
שלכם,
יצחק פנגר❤️
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
