לפעמים יש לי הרגשה שצריך לכתוב ולרשום את ספר דברי הימים שלנו עצמינו, אפילו לא רק כדי שהדור הבא יידע, אלא כדי שאנחנו עצמינו נשים לב מה היה פה.
וכשאני אומרת אנחנו עצמינו אני מתכוונת בעיקר לחלק הפנימי שלנו. שלי.
אני מרגישה שלפעמים החיים שוצפים מעלינו, כובשים בנו כל חלקה טובה וכשאני אומרת כובשים אני מתכוונת לכלי רכב הכבד ההוא על האספלט, שהופך המון גרגרירים שחורים קטנים לעיסה אחת צמיגה ושימושית – לכביש.
ובגדול… יש תקופות שהימים שלנו נכבשים על ידי החיים עצמם.
החיים סוללים לנו כבישי אגרה/אגרת חוב/ חובה שהיא זכות/ הזכות לחיות ותנו לחיות לחיות.
ולפני שאני מתבכיינת, או נשמעת ככה, חשוב לי להגיד- לא כל עומס הוא רע. או לא טוב.
אבל כל עומס הוא עומס.
גם כשהוא טוב – הוא עומס.
ועומסים, לא תמיד הבפנוכו שלנו יודע לחיות איתם. לפעמים צפוף לו.
ובשביל זה ממש, השם ברא את הנייר. או לחילופין את המקלדת. או כמו שאומרת מורת דרכי הרוחניקית – ביירון קייטי: כל המלחמות מקומן על הנייר.
אז אחרי תקופה עסיסית של חופש נוראאאא גדול (חופש למי, נחמה) הגיעו הימים שמתחילים לענות להגדרה הרחוקה "שגרה". לאט לאט נהיה שקט סביבנו ופתאום אנחנו מתחילים לשמוע את הבפנים שלנו.
הוא קצת כמו שהקטנים צריכים הסתגלות, אני מרגישה שגם אנחנו, אימושיות, צריכות הסתכלות. אופס, הסתגלות. הסתכלות. נו לא משנה.
בימים האחרונים אני ממש מסתובבת עם מחשבה שאני מוכרחה לרשום את דברי הימים של החודשיים שחלפו, כי היה פה כל כך עמוס מכל הסוגים. שלוש בנות עברו דירה (מרגש) – שתיים מתוכן ממש לעיר אחרת (רחוק לי…) אחת ממשאית לבית אמיתי (מרגש ממש עם קרקוע) השניה סופסוף לדירה שלה (מלאאאאא דברים לטפל. מלאאא) . ילד אחד עבר דירה (עצוביק לי קצת) ואז התגייס (מרגש ושם על טורבו ומצב הצדעה גבוה) . אמא אחת עברה עוד מבחנים באוניברסיטה (עמוססס, כמה מיליםםםם) תוך כדי כל כך הרבה דברים, סבתא אחת אירחה במשך שלושה שבועות משפחות ברוך השם מבורכות (פה זה יותר הגב, ומלאאא נחת) בעל אחד עסוק בפרויקט חדש (אין לי אפילו זמן להיעלב שלא מספרים לי כלום בבית הזה!), אישה אחת מבשלת עוד פרויקט (צכה זמן לכתוב אותו) , במקום העבודה התחלפו כמה מחוגים בשעון וכמה שאונים במחוג (בעמדת הבוסית…) . ולהכל הכל היה צריך להקדיש זמן, משהו בסגנון 25/8 ויש לי רק 24/7 ככה שאיך שלא נהפוך את זה כל הזמן חסר לי זמן.
וכשאין זמן, אין זמן גם להקשיב ל"איך" עוברים הדברים. אולי משהו לא נוח אולי משהו קצת עצוב אולי יש עומס רגשי אולי יש רגשות שמתלווים לאירוע אולי אפילו התרגשות חיובית, אבל מעומס אירועים לא היה לי זמן אפילו לשאול את עצמי לרגע "היי דסי, איך את מרגישה!?" ועכשיו אני כבר לא ממש יודעת איך אני מרגישה.
אז בימים הקרובים אני הולכת לקחת לעצמי כמה שעות של שקט ופשוט לרשום, לכתוב את ספר דברי הימים א', ב' ג' ואילך – עד ת' סופית, ואחרי שאני אקרא את כל הפרקים אולי אני אוכל להתחיל לראות איך מרגיש לי הבפנוכו.
ורק כדי לפנק את עצמי ולהרגיש שאני עושה לעצמי סדנה חווייתית אני אצייר לי מלא אייקונים כאלה צהובים – מחייך, בוכה, מאוכזב, שמח, מתרגש, וצוחק – ואני אשחק במדבקות במרגישונים ופרצופונים כי גמני קצת ילדה שצריכה עדיין להסתגל, וגמלי מגיעה שעת יצירה רגשית אינטואיטיבית מפרקת ומפנקת.
יללא הלכתי לכתוב יומן.
נון בית אחד
הידעתם!? יש ערך גדול בהפעלת החושים שלנו בנושאי יצירה כדי להשיג התקדמויות רגשיות. נו, בטח ידעתם זה כל הנושא של תרפיה באומנות ובכתיבה.
נון בית שתיים
בקרוב נדבר תלמידים על לוח חזון לשנה הקרובה.
צחצחו את הדמיון, הדבק והמספריים!!!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
