אני ידעתי שתבוא כמו שאנחנו יודעים שהוא יבוא. זה שאנו מחכים לו בכל יום שיבוא. אתה אף פעם לא מאכזב.
פתחתי את החלון למטה, הזזתי את הרשת בתוך המסילה שלה פשוט כדי להביא משהו למעלה, ואתה היית שם.
אני ידעתי שתבוא רק שלא ידעתי מאיפה תבוא.
יכול להיות שאתה תמיד שם? רק שאנשים צריכים לפקוח את הלב כדי לראות אותך?
וכשהם רואים הם מבינים.
יש אנשים אחרים שזה קורה להם בסדר הפוך, הם מבינים ואז מתחילים לראות.
אבל אני פשוט פתחתי את הרשת של החלון ואתה היית שם. חדש, אחר, אבל אתה.
ועצרתי. ונעמדתי. והפסקתי להביא את מה שהלכתי להביא מלמטה כי כשאתה בא אני לעולם אתן לך את כל הכבוד שלך. כי אתה לא בא לבד. וזה כל כך עמוק שאני מתלבטת אם בכלל טוב שנכנסתי לזה עכשיו.
מצד שני לסיים את השנה הזאת, איתך, ולנגב בטישו דמעה פשוטה, זה מתוק בורוד פוקסיה של רימון מלא זכויות, אז אני באמת כבר לא יודעת.
וגם זה משהו שצריך ללמוד.
לדעת לא לדעת. כי רק ככה, כשאת יודעת כמה את קטנה וזזה הצידה, בורא עולם מנהל לך את החיים. וכשהוא עושה את זה הוא עושה הכי טוב. לפעמים את מרגישה שבורא עולם אוהב אותך יותר ממה שאת אוהבת אותך. הוא יודע יותר טוב ממך מה את צריכה.
אני ידעתי שתבוא כי לא יכול להיות אחרת. אולי קוראים לזה אמונה יהודית תמימה?
אני ידעתי שתבוא, חגב שלי. אתה בא הרבה. אתה בא כל הזמן. הקבוצה המשפחתית שלנו מלאה תמונות של ילדים ונכדים וקרוסלה שמסתובבת לאן שרק יוצא לה, אבל מלאה גם בתמונות שלך. כבר דור שלישי שיודע לשים לב אליך. כל פעם כשאתה בשקט שלך עומד שם ומחכה.
בפועל אתה חגב אבל בגימטריה אתה אחד. "וגם אהבה". כמו שהוסיפה תמיד הרבנית קנייבסקי כשסיפור החגב עלה ועלה כל פעם שדיברנו עליו.
כי אתה לא רק חגב, אתה היכולת לראות את בורא עולם בכל שלב, אתה בא ברגעים קריטיים ועצובים, מתיישב לך על מצבה, בוכה איתנו כשאנחנו מתגעגעים, אתה בא בשמחות, בלידות, בהופעות, אתה מחכה בשקט יודע שנראה אותך ונשתף את כולם שיראו גם.
פעם, פחדתי לכתוב עליך, בעלי היה זה שאמר לי, "אל תדברי על החגב, אל תכתבי עליו, יש אנשים שיחשבו שאת הזויה". אין ססמוגרף נכון יותר מבעלי. הוא יודע.
לפעמים יודע יותר מדי. על אנשים ואיך שהם מתנהגים. אבל מאז שהרב זילברשטיין סיפר עליך בלוויה של הרב קנייבסקי זצוק"ל, בעלי זה שבא אליי עם החוכמה הנינוחה שלו ואמר לי, "אם הרב זילברשטיין בלוויה כזאת חשובה מספר על החגב, אשתי, גם את יכולה לספר".
ולכן הרחבת תובנת סיפור החגב הוא פרק בספר החדש שלי, כשסיימתי לכתוב אותו, עכשיו, ולחצתי נקודה, החגב בא.
ספר חדש. טורים טורים, חלקם הופיעו בבית הנאמן שלי, כאן, חלקם חדשים ומצחיקים, ועצובים, ורגישים, ומלמדים וחווים.
אבל יחד איתו, ארוזה בניילון נצמד, כתבתי לו, אחות. אחות קטנה. אחיות קטנות יודעות לספר הרבה. כי הספר החדש מגיע עם חוברת. שהיא הכי חשובה. לספר החדש שלי קוראים "פשוט". כי החיים יכולים להיות כל כך מסובכים אבל כשמישהו מסביר לנו רגשית מה קרה כאן, כשמישהו מבין אותנו בדיוק, גם אם המציאות לא הסתדרה כמו שרצינו, מרגישים איך בורא עולם נכנס לתמונה והכל הופך להיות פשוט. לפניו. לפנינו. בהיר. נהיר. קדוש. אמיתי.
כשאני שואלת אתכן במהלך כל השנה, כשאני פוגשת אתכן, ברחוב, בהרצאה, במכולת, אם אתן מרגישות שכל שבוע העומק הפשוט של ליבי מונח כאן על הדף? אתן מקבלות דמעות בעיניים ועונות לי בכזו אמת יהודית שכן. אבל אני אגיד לכן משהו?
זה לא הלב שלי.
זה הלב שלכן. כי לב קורא לב. וברגע שזה קורא=קורה, מתרחש קסם אמוני פנימי שהוא כל כך פשוט. איך עושים את זה? איך מקשיבים לרגשות? איך יוצרים בית יהודי רגיש ובריא קרוב ומשתף? איך שומרים על הילדים שלנו שיאהבו תורה ומצוות? במה תלויה ההנאה ההורית שלנו? איך משקים את שדות הקשר של המלך שנתן בנו את האחריות הקדושה הזו לגדל אותם ולגדל את עצמנו?
אז מדם ליבי כתבתי 41 רעיונות בחוברת שנקראת, "רוצו לחבק את הילדים שלכם". 41 (גימטריה המילה אם) של רעיונות ישימים כמו שביקשתן ממני במהלך השנים, שמסבירים בפשוט איך יוצרים קירבה רגשית עם האנשים שגרים איתנו כאן שייחתמו בעזרת ה' יחד איתנו השנה לחיים. טובים. לשמחה. ולשלום.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
