איילה, אמא שכולה שהיא גם אלמנה, הייתה רק אחת המשתתפות במסע המיוחד לארצות הברית של ארגון "מנוחה וישועה" שמנהל מנדי קניג. 53 משפחות שכולות מישראל קיבלו חיבוק חם והוקרה עצומה מיהדות ארצות הברית.
בשבת איילה אמרה לקהל הישראלי והאמריקאי מילים פשוטות מאוד ועמוקות מאוד, שנדמה לי שכדאי לשמוע:
"אנשים שואלים אותי מה שלומי, איך אני, שואלים איך חזרתי לגור לבד בבית שלנו בשדרות. ואני עונה: אני לא לבד. תמיד ידעתי שאלוקים איתי. עכשיו יש לי אצלו שני נציגים שלי – מור ורוני. הגוף הפיזי שלהם אמנם לא פה, אבל הנשמות שלהם קיימות לנצח. אני מרגישה אותם.
"זכיתי לחיות עם שני אנשים שרק רצו לעשות טוב. אני מודה על הזכות הזו, וגם חושבת איך להמשיך אותם. שניהם היו נשמות גדולות. מור הייתה אומרת כל יום 'מזמור לתודה', אז איך גם אני לא אגיד? מור הייתה מצטיינת בכיבוד הורים, אני מבקשת מבני הנוער להמשיך את זה הלאה.
"בלילה לפני שנרצחה, מור שלנו פגשה נערה קצת שיכורה ומבולבלת שרצתה לצאת למסיבת הנובה, והיא מנעה ממנה לצאת. החזירה אותה הביתה. היא אמרה באותו ערב: 'אני את המעשה הטוב שלי להיום כבר עשיתי'. זו רק דוגמה קטנה לאכפתיות שלה.
"רוני היה נשמה גבוהה, שואלים אותי למה אני מתגעגעת, ואני אומרת: 'מבחינתי שרק יישב שוב על הספה ולא יעשה כלום'. המסר שלי לאנשים: תעריכו את האהובים שלכם כשהם איתכם, תשמחו על עצם הנוכחות שלהם, על עצם הקשר והקיום.
התשובה שלי למשבר הכפול הזה היא אחת: לעשות, לעשות, לעשות. ואז לעשות עוד. לבחור בחיים. לשמור על שגרה, לפעול, לעבוד, לקום כל בוקר מחדש למשימות".
אמרתי לאיילה שהיא מזכירה את מה שכתוב בפרשת השבוע: אברהם אבינו מסיים "לספוד לשרה ולבכותה". אבל המילה הבאה שמופיעה בתורה, מייד אחרי שהוא בוכה על פטירת שרה אמנו, היא המילה – "ויקום". לספוד ולבכות, ואז לקום.
בשורות טובות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
