אז בליל החג, לקחה חני, הבת שלי, לקחה את אביגיל ונעה, הנכדות ל"סיבוב סוכות".
פעם פעם
בתקופת האבן, כשנולדתי , סוכות היה חג מאד מאתגר , בפרט כשלא היתה עוד ווייז היקרה ואיכשהו הצלחנו פכולופן לפלס את דרכינו בין גושי המגורים שצצו (וגם נעלמו) כמו פטריות אחרי הגשם….
תבינו, השכונות היו קטנות ישנות וצפופות, מרפסות בגודל סביר היו די מותרות ונדירות ומטבע הדברים חג הסוכות הציג מצב חדש של גדודי סוכות שנבנו על כל מטר מאוזרח- לטובת המון אנשים שרוב השנה גרו לגובה- ובשבוע המיוחד הזה ירדו כולם למדרכה או לחצר הביתית לשבת בסוכות שבעת ימים יחד עם כל השכונה. בפרט בשכונה שבה העברתי נתח נכבד מילדותי, בחליסה, היכן שהבאביס והזיידיס שלי היו גרים. (סבות וספתות)
בגדול אני חושבת שאני הייתי "מאחרויני הדוירויס" של סוכות צ'כונה. הדור הבא כבר למד להוציא מרפסות , זה שאחריו התקדם לרלסים, והבא בתור כבר בונה ממד עם ג'קוזי מקורה שהופך לפרקט לסוכה.
וכך, בליל התקדש החג, כשהרחובות היו מלאים במבני ארעי מכל הסגנונות: גותי, בארוק, באוהאוס, ימתיכוני ופוסטמודרני – היינו אנחנו, הילדים עוברים מסוכה לסוכה, דופקים על הדלת (או על הסדין…) ומבקשים לראות את הסוכה.
ככה ראינו שלרב רוטנר היו מלאאאא קישוטים מבריקים מאמריקה, ושאצל שרול כויהן הצייר היו המון עבודות אומנות, ואצל ענת ורונית שלא היו דתיות היה כתוב ברוך אתה בבואך ברוך השם בצאתך, ושהסוכה של בנשמחון היתה צרה ממש, וליד סנדר גרו ערבים והיה קצת מפחיד לעבור שם, ולרוזנבוים היו סדינים מצויירים מאד יפה והם לא היו צכים לתלות קישוטים. כך עברנו, חבורת בננות (לפעמים גם בננים קטנים), בסוכות של כל השכונה, והיינו שופטות מטעם עצמינו לחלוקת תארים לסוכות ולבעליהן.
ובלילה, כאשר חזרו האבות מבית הכנסת נשמעו מכל הסוכות הצפופות קידושים ועניות אמן קולניות, וניגונים ושירה, וגרירה של כסאות עץ ישנים, ומריבות בסיעתא דישמיא, ואמא אחת בכל סוכה – שמהסה את כולם "כי אנחנו בחוץ" ו"אתם עושים לי בושות".
הסוכה שלנו, בילדותי המאושרת והעשירה (הכל יחסי, ביז'ו), בקרית אליהו, היתה כבר יעני סטייל. במרפסת. מרפסת קטנה פתוחה, שנסגרה עם השנים בגגון, שלפני סוכות אבא שלי הגיבור (הייתי בטוחה אז שהוא גיבור עולמי! ושאף אבא בעולם לא העיז לעשות מה שהוא עושה) היה עולה לגג ומזיז את הגגון כדי שיהיה אפשר לשים סכך.
אבא היה שם סכך ותולה את הסדינים ואז הגיע החלק האומנותי של המופע. אמא שלי שתחיה, עם ידי הזהב שלה, והיצירתיות, והאומנות – יצרה קישוטים מופלאים לסוכה הפיצית שלנו. מכלום, משומדבר, משריות קטלוגים של טפטים, מחומרים נפסדים, מחלקים אבודים של חפצים ישנים- אמא שלי הפליאה לעשות.
מי בכלל ידע נייר קטיפה מהו, או פייטים, או שקפים צבעוניים או תלת מימד.
אמא שלי יצרה הכל בעשר אצבעות ובהמון כישרון סבלנות ואהבה.
בסולם הדרגות והשיפוט שלי – ובעיני גם אז וגם היום- הסוכה שלנו היתה הכי יפה. מכל הסוכות של חברות שלי, או של השכנים . הכי יפה וזהו
והיה הכי נחמד לשבת בה. וכך בלילות או בימי החג, ישבנו בסוכה המותק שלנו, אבא ואמא וכמה ילדים מתרגשים, וסעדנו ושרנו ושמחנו.
ובסוכה, כמו בסוכה- אין חוצץ וואין נוצץ כולם שומעים את כולם אז איז (as is) וכמו ילדים קונדסים, כששמענו שירה מהסוכה של נתן ואחיו מעבר לדשא- הצטרפנו אליהם. וכששמענו את המשפחה של שפיגל מרננים ושמחת בחגיך- שרנו איתם. או של וולך הגבוהים, זימררנו איתם. וכך הצטרפנו וחיזקנו בשיר ומזמור את כל מי שהשמיים הוליכו אלינו את הקול שלו…..
ובבוקר,כשאבא שלי בא לתפילה- ניגשו אליו השכנים לצחוק יחד על השירה השכונתית המשותפת שיזמנו……
גדלנו.
היום אני האמא שמהסה את הילדים בסוכה שלא יעשו לי בושות.
הסוכות מתנופפות במרפסות, רחוקות זו מזו ובלי דלת לרחוב, והילדים לא ממש יכולים לעשות סיורי סוכות והשוואות , ולכולם בערך יש קישוטים מאמריקה , עם מלא
נצנצים ואורות, אפילו בזול – יעני עשר בעשר .
ובכל ליל חג, כשהכוכבים נוצצים מבעד לעננים ושירים נישאים באוויר מסוכות שיש אליהן מעלית, משהו מתגעגע בי מאד לתקופת האבן של אז, לפשטות, לצפיפות, ליחד, להתרגשות מכל קישוט נוצץ ולתמימות ההיא- שאם נדבר בשקט בסוכה לא ישמעו את הריכולים שלנו…
ואתם,
אם יש לכם זיכרון אחד כזה שנוצץ בכם מבעד לסכך, תנו לו לקשט את הסוכה הפנימית שלכם ותנו לו לזהור מכם החוצה.
יש סוכות נצח.
הן נמצאות בתוכינו, בחוויות ובסיפורים שלנו. אולי הן אפילו אנחנו. הדבר הארעי הכי קבוע שיש .
הן סוכות השלום הכי יציבות.
תקשטו אותן בכם.
בתמונה : בתפילה ותקווה שנזכה ליצוק בהם סוכות מקושטות של שלום פנימי
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
