קשה לקריאה: עברתי לדירת שיקום חדשה, חשבתי שהחלום התגשם ואז….

אני בדירה החדשה. סוף סוף. בחדר שלי. אחרי יום מטורף ומציף ברמות אני רק רוצה לבכות הכל. אני לא יודעת מה יהיה, הכל כזה ערפל אחד גדול ומפחיד. אבל אני חייבת את הרגעים האלו להירגע מכל הטלטלות שעברתי…

כמה קשה המעבר, לא תיארתי לעצמי שיהיה כל כך קשוח, מורכב. אני ישנה המון. הנפש עוברת טלטלה מטורפת. לא מעכלת את המעבר הזה. מעבר בין מקום מוגן עטוף, עם צוות ששומר ורואה כל הזמן, עם חברה גדולה עם סדר יום, עם עזרה צמודה. למקום עצמאי לגמרי, בלי אנשים שרואים אותי כל רגע, בלי אותם אנשים קרובים שהתרגלתי אליהם, בלי סדר יום קבוע ותוכניות קבועות. בלי טיפולים ושיחות. ובלי עוד הרבה דברים. זה הבדל מאוד מאוד גדול ומשמעותי. ומאוד מטלטל את הנפש. זה צריך הסתגלות והתאקלמות וזה לא קל לי. ואפילו קשה מאוד מאוד מאוד. אני עם כאבים מטורפים ופחד איום ונורא לחזור אחורה שהמצב שלי ידרדר.

אין לי מה לעשות עם ים הכאב הזה. לא מסוגלת להסתכל לעצמי בעיניים המלאות סבל

כמה תהום יש מולי. מלא שאלות, מלא דאגות.

ערפל ושחור מסתובבים סביבי ואין לי מה לעשות.

חוסר אונים משווע, ייאוש אחד זועק בדמע:

"אין לי למה לחיות"

אני מרגישה שמשהו בי כבר הולך ונסוג, אני לא יודעת אם אני צריכה את הזמן שלי להסתגל אם זה רק החרדה וזה יעבור או שזה באמת משהו שצריך לעצור. אני מנסה כל מיני אפשרויות גם לתת לעצמי את הזמן, גם אולי לבקש עזרה:

דיייייייייייי נמאס לי מהחיים האלו. אני רוצה ללכת ולצרוח לעולם, לא יכולה כבר עם הכאבים המטורפים האלו בנפש

אני משתגעת מסבל. תצילו אותי מעצמי. אני חולהההההה. אני חייבת עזרה. אני לא מסוגלת כבר אפילו עוד שניה. אפילו לבכות נמנע ממני

מה עשיתי מה? גיהנום יש לי, אני מתה מהייסורים. טאטא הצילו!!!

אז אני פונה להשם, פונה אולי גם לאנשים שהוא שלח לי. עדיין לא סידרו לי טיפולים. אולי גם זה חלק מהקושי.

ואני עייפה, אני פשוט עייפה מהחיים, המתישים, המאכזבים כל כך. אני מותשת מלחיות חיים כל כך דורשים ומאמצים, כל רגע וכל שניה. כל נשימה בלי כאב היא אוצר, כל מחשבה של תקווה זה משהו כמעט לא קיים

הנפש רוצה לנוח. לקחת לעצמה הפסקה, אבל היא לא יכולה! איך היא תברח מעצמה???

רוצה להתנתק מהעולם הזה, אני סחוטה, גמורה, פשוט עייפה. איך, איך אני ממשיכה ככה בחיים? שאלה. ואני לא יודעת עליה את התשובה.

מחר אנסה בכל הכוח להשתדל קצת לענות עליה את התשובה. מחר אני רוצה שיהיה לי יום אחר, זהו. לא יותר לישון עד מאוחר, למרוח את הימים בלי כלום. מחר אני רוצה לקום נורמלי. להתלבש כמו בנ"א. לחפש עבודה. להכין ארוחה. לצאת לבחוץ. עשיתי רשימה, אה?

אני יודעת שזה לא קל, הדיכאון שלי יתגבר עלי. הוא חזק ולא פשוט. במלחמות הוא כמעט תמיד מנצח ואני יוצאת פצועה, מובסת. אבל די. לא רוצה כבר לתת לו לנצח. למה הוא שולט עלי כל הזמן? נמאס לי כבר! היום ישבתי עם העוס"ית של הדירה והיא עשתה איתי רשימה של משימות ואני רוצה להצליח לעשות אותם! באותם שניות אני עם אנדרלין של עשייה ומוטיבציה, אבל כשהכל מגיעה למעשה למה זה מתפוצץ? כמובן כי מישהו אחד החליט שאין לו כוח – ומי הוא זה? אדון דיכאון !  ואני נשלטת על ידו, מובסת. הולכת על כל מה שהוא אומר. הוא כזה החלטי, משכנע, ברור ונחרץ. אין מי שיערער אחרי דבריו. אז איך אני ילחם נגדו?

אתן מבינות אחרי מי אני הולכת להילחם? זה מלחמה ניראה לי אבודה מראש. זה מלחמה מול משהו כזה גדול, זה בעצם מלחמה מול עצמי, מול משהו כזה אימתני, כל הזמן קול כזה בראש שאומר לך ושואב אותך למטה: אין לי כוח ואיך תצאי עכשיו, ומה תתלבשי ותצאי, אבל אין לי כוח לכל זה… כל דבר כבד, ומסורבל. בקיצור, משהו כזה מאוד נוכח בתוך עצמי.

אבל לא, זה לא מלחמה אבודה. זה אומנם מלחמה קשה. אבל זה מלחמה שאפשר לנצח בה. זה מלחמה אולי ארוכה, אולי מתישה, אולי לפעמים ניראת מייאשת אבל בעומקה היא עם תקווה לחיים טובים ויפים. מי שעומד וצולח אותה למרות כל המכשולים שבה בסוף רואה תוצאות בעז"ה.

אז לסיכום, לא יודעת מאיפה שואבים כוחות. מאיפה מייצרים אותם בכלל. מאמינה שמי שברא אותם הוא שולח אותם לכל אחד במינון המדויק. גם אם קשה לנו לראות את זה לפעמים, אני יודעת, יש רגעים של הסתר פנים.

שולחת לכולנו מלא תקווה ואור לא משנה באיזה נקודה את נמצאת, אני מאמינה בך!

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

נפש בהחלמה: העולם שבתוך המחלקה | איילה קליין מתמודדת נפש: פעם חשבתי (קשה לקריאה) ממחלקה פסיכיאטרית לעולם 'נורמלי': "עכשיו זה רק אני כדי לעזור לעצמי, אין לי אף אחד"… משתמשים במסכות? תזהרו, שיום אחד לא תגיעו לקצה, כמוני | איילה קליין מתמודדת נפש: "אתמול יצאתי לקניות, וזה יום שאני רוצה לחגוג!"