סוף עונת החגים,
הבית נשאר ריק. אז הלכנו לקושש קצת קניות ואוכל באיזו רשת גדולה שמבטיחה אושר לעד.
אני הולכת במחלקה של הירקות ואני קולטת אותך מסתכל עליי. ממשיכה לבחור קלמנטינות. עוברת לעגבניות רואה שאתה גם פתאום בחלקת העגבניות.
צועדת אל המקרר של ירק העלים, איכשהו הפנים שלך מופיעות שם לא רחוק ממני. בחור צעיר עם קוקו, לא קשור אליי, לא בגיל לא במגדר לא במגזר, ואני מתחילה להרגיש קצת לא נוח… כשהייתי ילדה קראתי הרבה חסמבה – ואני מתחילה לנסות לשחזר את עלילות המתח, ולהתחמק ממך. אני עוברת למדף של הפסטה והעיניים שלך עוקבות אחריי. ואז לממתקים ואתה עדיין בולש, ובנקודה מסוימת, כשהאיש שלי מגיע עם שקית עגבניות אדומות ויפות, שנינו מסתובבים ומסתכלים אליך, ואתה ניגש. אני רואה מולי ילד, ילד של הורים, בערך בגיל של הילדים הצעירים שלנו.
"אני מכיר אותך" . אתה אומר. ואני מרימה גבה. טוב, שתיים, שתי גבות. "אני רואה את הפוסטים שלך במדיה. את אמא של…." והוא מציין שם של אחד מילדיי.
ואז אני קודם כל נרגעת ומצליחה לחייך חיוך אמיתי. הוא לא מהמוסד/ שב"כ/ ביטוח לאומי/ מס הכנסה. נשיפהההה.
"נכון" . אני אומרת לו "ומי אתה?" עזבי, הוא אומר, שם מדי מוכר.
אני לא לוחצת.
"תראי", הוא אומר, "אני רואה את מה שאת כותבת, קורא על הגישה שלך, איך אני מקנא בילדים שלך". ואני מחייכת בלב בל ודל ושואלת אותו למה, והוא מספר שהוא מגיע ממשפחה רבנית, בעיר מאד חרדית, והוא לא גר בבית כבר הרבה חודשים, אפילו שנים, כי האינטרקציה עם הבית והמשפחה קשה ומורכבת . "ואני רואה אותך עם הילדים שלך ואיך אפשר אחרת".
וככה, במעברים הרחבים של אושר עד אנחנו מנהלים שיחה מאד עמוקה שלא מתאימה לפלפלים ולגזר, אלא כמעט יותר לארון הקודש. סביבנו אנשים אורזים שדות, ערוגות וחממות בשקיות, שוקלים את פת המחר ואנחנו במן מובלעת כזו של חיים. ויש רגעים שהפשיטות והתמימות של הכנות – מוכרחת, וזה מן רגע כזה. "תגיד", אני אומרת לו "כמה זמן אתה בסשן הזה?" והוא עונה לי "איזה שנתיים וחודשיים".. "אתה יודע כמה זמן אני בסשן הזה? כמעט 17 שנה. אני עם ניסיון של דוקטור, וותק של פרופסור ועבודה של דוקטור לשם כבוד. והיו בסיפור הבלתי נגמר הזה שלנו, רגעים בדיוק כמו שיש לך עכשיו – של קושי וגעגוע ושיחות שעולות על שרטון, וכסאח וברוגז, ורגישות יתר והרגשה של ביקורת משני הצדדים, ומילים מיותרות שנאמרו, ומילים לא מיותרות שנאמרו, והמון דמעות וחוסר אונים ובלבול. גם לי וגם לילדים שלי. לכולנו .
ולקח שנים עד שלמדנו לכבד, ומה זה בכלל כבוד, ולשמור על הגבולות זה של זה בלי להיפגע או להרגיש נחותים, ולמדנו מחדש שפה ותרבות והגדרנו מחדש גדרות וצבעים וכמעט את מילון אבן שושן. ולמדנו להכיר זה את זה מחדש, לא כמו שהכרנו מחדר לידה או מגן שרה. וזה היה קשה וארוך , וה ביצפר שאינבו תעודות וסופשנה או חופש. זה ביצפר נצח ואנחנו בו תלמידי עולם. חכה קצת, תגדל ילד".
והוא עמד שם עם גב קצת כפוף ורק אמר לי: "אה, באמת?"
ואמרתי לו בטח. בסוף כולנו צועדים באותה דרך כובשים את אותם שטחים והרגליים של כולנו נפצעות מהקוצים. לא נולדתי ככה כזאתי חכמה או גיבורה אט מכילה, זה משהו שנוסף עם השנים ועם הצעדים. ובסוף כולם גדלים וכולם לומדים להיות מיטיבי לכת ולהיפצע פחות.
ואז שאלתי אותו באיזה שלב הוא. הוא שאל בחזרה למה אני מתכוונת. ואמרתי לו שיש שלבים. יש את השלב שהכל מתרסק, ואז את החיפוש, ואז מגיעים הבעיטה וההאשמה, והשלב הבא זה המלחמה ואז ההתנתקות וההתרחקות, ורק אז מגיע השקט הפנימי שאחריו יבוא השלב של הבניה השקטה – עמוד השדרה שיצמח מתוך הבלבלה הזו, עם זהות שיש בה הלימה פנימית, ויציבות נעימה. וכלכך טוב גם להורים וגם לילד לדעת באיזה שלב הוא כי אז יודעים לאן להתקדם, מה חסר, ואיזה צורך עומד על הפרק. ולא, זה לא איזה מאסלו מדעי, זו פירמידה של התבוננות, של תבונה.
ואמרתי לו תסתכל לשלבים בעיניים, אל תפחד מהם, תזהה איפה אתה כי כשאתה יודע איפה אתה אתה – יכול לנסות לעשות עבודה מול הסביבה שלך מתוך מקום של חיבור, ולנשום קצת יותר לעומק וככה יזדרז לך השלב הבא ותגיע יותר מהר אל השאיפות שלך.
הכתפיים שלו הזדקפו קצת בחזרה.
ואז אמרתי לו: 'ותזכור שלא משנה איפה אמא שלך נמצאת היא תמיד אוהבת אותך. אני יכולה לדבר רק בשם אמהות, אני אומרת לך שזה ככה, אני אמא".
והוא חייך חיוך עדין עדין כמו הקוקו שלו וכמו העגיל ואמר לי תודה רבה, והוא גבה בעוד שני סנטימטר.
שנה חדשה. עונה חדשה. שגרה חדשה.
כבר ממש מתחילים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם.
בואו נשיב להם את הרוח
נחזק להם את הגשם.
קר שם בחוץ.
דסי זייבלד
מלווה הורים לנוער מתמודד
אמא, מאמנת ומתאמנת .
0502251886
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
