הייתי ילדה קטנה. או אולי צעירה.
אלו היו ימים שאמריקה היתה ממש בסוף העולם, ומטוס היה משהו ששמור לעשירים גדולים בחולצות ורודות וריח של סיגרים.
כל מה שהריח אמריקה, היה יקר ונחפץ ודי נדיר.
והימים ימי החופש הגדול, ודודה שלי, יפי, באה לחפוש אצלינו.
דודה יפי, היתה הדודה הצעירה שכל הילדות חולמות עליה.
היה לה תמיד ריח עמוק של בושם יוקרתי, ולקים לציפורניים בצבע יין של נגידי צפון תלביב, והיא "כיבדה" לנו גם מהבושם, גם מהלאק, ואפילו מהאודמים העשירים שלה. לא אודם חיוור שבקושי רואים, אלא אודם בגווני אדום ובורדו שאפחד לא יפספס.
היא ידעה לצייר נהדר, וכך קישטה לנו את המחברות, וציירה לנו "שערים". תמיד היו לה בארון מכתביות שוות, היא ידעה בדיוק מה ילדים אוהבים, ולא התקמצנה עלינו….. היתה בה רוח צעירה וכייפית, ולב רחב רחב.
וכך החליטה דודה יפי היפיפיה שלנו, לצאת איתנו, עם אחותי ואיתי ליום כייפ.
ולאן יוצאות שלוש נשים קטנות לכייפ? נאאכוווון. לשופינג.
ברחוב הנביאים, נבנה בדיוק אז חדש ונוצץ, מבנה מבריק ומבהיק -"השקם החדש". מגדל משרדים שאז היה הכי קרוב לחוצלארץ שיש, הכל חדיש, מעליות כסופות מרשימות, מדרגות נעות , חלונות מראה שווים, ומרכז קניות שעבורינו, הארצישרואיילים, היה ממש בגדר אמריקה.
דודה אחת שווה, ושתי ילדות מטיילות בין מחלקות מגרות.
ביגוד, הנעלה, משחקים, כלים, הומסטיילינג ועוד. (מי ידע בכלל מה זה הומסטיילינג….)
לוידת למה אבל הכי זכורה לי מחלקת האלקטרוניקה עם המסכים הענקיים (שהיום הם פיצפונים לעומת מה שהיה שם….)
ואז יפי ראתה את המזנון. (זוכרים שהיתה כזו מילה? מזנון?)
ובצעד שמח ורעב כיוונה את הג'י פי אס בדיוק לשם, והושיבה אותנו ליד שולחן עגול ומבריק והלכה להביא אוכל.
היא חזרה עם מגש, ועליו ערמות קטנות של צ'יפס זהוב, ועם בקבוק קטשופ.
עכשיו אני צכה שתבינו.
זה לא שלא הכרנו קטשופ. לא היתה לנו ילדות עשוקה.
אבל ממש ממש לא ידענו אז מה עושים עם קטשופ.
קטשופ היה מוצר לא ברור שהיה בסופר. לא במקרר שלנו.
במטבח שלנו אמא שלי הכינה הכל לבד, ולא היה צריך תוספות כמו קטשופ. הכל היה טעים ככה, כמו שהוא. לא חלמנו שאפשר או צריך להוסיף משו.
קטשופ היה משו של ההם. של הלא ברורים.
והנה באה יפי, עם הדבר המוזר ההוא.
היא בוזקת קצת מלח, ושופכת קצת על הקרטון של הצ'יפס, ואומרת הנה, בבקשה, תאכלנה.
ושתינו מסתכלות עליה בשאלה, כי מה עניין שמיטה אצל הר סיני????
איך קשורים הצ'יפס והקטשופ????
יפי הסתכלה עלינו די בתדהמה, והכריזה כיודעת כל (והיא אכן ידעה) שבאמריקה ככה אוכלים צ'יפס. עם קטשופ.
או קיי. בוא ננסה.
הסתכלנו איך היא מעבירה מקל צ'יפס בגבעה האדומה, ואוכלת, ועשינו כמוה.
כמו באמריקה.
למרבה ההפתעה זה היה טעים לי.
וכך ישבנו עם יפי, וגרפנו מן האדום האדום הזה, עם רצועות צ'יפס חמות ופריכות.
זה היה טעים לי גם בלב, כי היה לזה טעם של חוצלארץ. של אחר, של סיפור ושל חדשנות.
כשחזרנו הביתה וסיפרנו לאמא שלי מה אכלנו, אמא שלי כמעט התעלפה, כי כמו יהודיה טובה השאלה הראשונה שעלתה לה לא היה "זה טעים?" אלא "מה הקשר", בהול ודחוף.
בטוח לי שבסתר ליבה היא חרדה ודאגה איזה ג'וקים הדודה הזו מכניסה לנו לראש ואיך מחלחלת בנו תרבות ייון הרשעה ישר לצלחת. צ'יפס וקטשופ, ומי יודע מה השלב הבא….
חלפו שנים.
במקרר של אמא שלי יש קטשופ.
גם במקרר שלי.
הילדים שלי אכלו קטשופ עם כל דבר בערך. עם סלט ועם גבינה , עם פיצה ופסטה ושניצל ונקניקיות ויכוליות שאפילו עם בלינצ'ס מתוק.
אמריקה נכנסה לנו לצלחת, לארון הבגדים, לילקוטים ולכיסים. ללב ולמוח.
השערים נפתחו, כולם יודעים הכל על כולם ואין דבר שהוא רחוק מדי, ואפילו בשיטות הרוחנקיות מלמדים אותנו שאנחנו יכולים להיות מה שנרצה, ולהשיג מה שנחליט. אפילו החלומות נהיו זמינים והגיוניים.
הבניינים גדולים כמו החלומות
ומבריקים כמו השאיפות,
והשקם החדש כבר רק סתם איזה בניין בינוני, נטוש ומיושן אי שם באיזה רחוב בחיפה.
שומדבר כבר לא חדש לנו, כלום לא מפתיע, ואפילו ילד קטן יודע מה יש לו בבטן של אמא, אח או אחות.
וכל פעם
כשמכינים אצלינו צ'יפס פריך
ומביאים בקבוקים של קטשופ אדום ומנגבים קטשופ ברצועה זהובה של תפוד,
אני נזכרת בקיץ ההוא של הגילויים וההפתעות. בחופש ההוא, שנגענו כמעט בחוצלארץ .
ואני מתגעגעת קצת לא לדעת. קצת להיות מופתעת.
לדמיין שיש ארץ אחת רחוקה שממש קשה להגיע אליה
שיש בה דברים שאנחנו לא יודעים,
ולחלום בנאיביות שאולי אולי פעם, יהיה לי דוד עשיר, עם חולצה ורודה וריח של סיגרים שייקחותי איתו למקום רחוק רחוק. כלכך רחוק שאני אפילו לא מצליחה לחלום עליו.
כלכך רחוק, כמו אמריקה של פעם, וציפס בקרטון עם שליכטה של קטשופ כמו של חוצלארץ.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
