את הפוסט הזה אני מקדישה לאיש יקר
שאמר לי שלומדים ממשברים.
נכון. לומדים ממשברים.
מי שפתוח להקשבה ושהאנטנה שלו כבר עודכנה , לומד גם מזמנים טובים.
מי שרוצה ללמוד, זוכה להיות תלמיד עולם. לצמוח ולהתפתח כל הזמן. משנקרא תלמיד חכם.
אז בשביל כולנו כל שהוא מי שהוא תלמיד עולם
אני מקדישה את הסיפור הבא:
זה היה לפני די הרבה שנים אולי עשרים, אפילו יותר. החלטנו כמה אחים לנסוע לחוצלארץ יחד, בזוגות.
חיפשנו יעד זול, שיתאים לכולנו, כי היינו כולו על המנעד של בין תפרנים לדלפונים. כמו כן היינו צכים שמונה מקומות באותה טיסה. היעד היחיד שענה לכל הדרישות היה וורנה. בולגריה.
אם תשאלו אותי מה ישלי עם בולגריה, זה רק החיבה היתרה לגבינה שלה, ובערך זהו.
לא ידענו לאן אנחנו עומדים לנסוע, מה יש שם, איך ייראה ומה נעשה.
רק ידענו כמה עולה, ושנהיה יחד.
הגענו לוורנה על כנפי נשרים, ולא סתם נשר, אלא אחד קצת גריאטרי, שכבר ידע ימים טובים יותר, עם מנוע שחורק כמו מיקסר מימי רות סירקיס נחתנו בשדה תעופה קטנטן שהעובדים שלו התעוררו כמה דקות קודם למשמרת.
בעיקרון זה היה נראה, שלפני שהמטוס הישראלי נחת, הם הדליקו את האור, וכשיצא אחרון הנוסעים הם כיבו את האור ובטח חזרו לישון.
חברת התיירות שמכרה לנו את הדיל, חיכתה לנו עם אוטובוס תיירים בשדה, כדי לקחת אותנו למלון בו נשהה.
התמקמנו באוטובוס לבן, עם חלונות ענקיים שקופים, חדיש ומפתיע. כי תכלס, לאחר הפייפר מימי האחים רייט שהביא אותנו לבוגריהלנד, ציפינו מקסימום לאיזו משאית צהלית עם קבינה שעושה רעש כאילו יש לה חמישים חורים באגזוז….
האוטובוס החל להפליג ברחובות העיר, והמחזה…. לא היה מרנין מדי. מחזמר של עלובי החיים.
עיר אפורה, קוביסטית, קומוניסטית. בנייני סוכנות ענקיים עם מרפסות אומללות, חד גוניים, מאובקים ומעושנים מפיח מכוניות. סגנון סובייטי יעיל, שרצה לשכן אנשים בשכונות עמוסות וחסרות ייחוד.
לא נוף, לא אירופה, לא עתיק וקסום.
ניידות משטרה בדגמי "לאדה", אנשים עמלים, ואין אפילו רמז למשהו תיירותי.
ישבנו באוטובוס והתאכזבנו לעצמינו בלחשושים. איזה איכס, של מקום, איזו בחירה לא מוצלחת, איזה חופש מעפן סידרנו לעצמינו איזו נפילההההה.
ואז אמר האיש שלי, משהו, שיושב מאז, באחד התאים הקדמיים בתרמיל חיי :" אני מציע, שאולי לא נסיק מסקנות עד שנהיה על המטוס חזור. אז נראה איך היה".
מה אגיד לכם.
בנוגע לטיול עצמו….. לא מקום שאחזור אליו כנראה. היינו בכמה פינות חמד לא מדהימות .
בקליאקרה, שהיתה כמו ראש הנקרה רק בפחות יפה, באיזה עיר יעני עתיקה שהיה שם שוק של שניים ורבע דוכנים ובעוד לוֹזוֹכֶרֶתִּים כאלה ואחרים.
א ב ל
האווירה, הצחוקים, החוויות, הביחד, הנסיעות, הארוחות שבישלנו בחדר במלון – לכל אלה, אין שני לטיול ההוא. עד היום אנחנו יושבים יחד ונקרעים מצחוק מכל מיני סיטואציות שהיו.
וכשישבנו במטוס, בדרך חזור…. וכשגלגלנו על לשונינו את הימים שעברנו יחד…. לא היה אחד מאיתנו שקיטר, או הצטער. ואפילו את ה"לימוד" שלנו מהעסק הזה כבר הדפסנו על כרטיסיה מתוייקת במוח, שיהיה לפעמים הבעל"ט:
כשאנחנו נכנסים לסיטואציה, לומשנה איזו, בואו לא נקבע לעצמינו מראש איך היא תהיה, כמה היא כך או אחרת, ולמה היא מיותרת או רק "חצי קלאץ" בשבילנו. בואו ניתן לדבר פשוט להתרחש, ורק בסוף נסתכל אחורה ונבדוק אם היה לנו איכס, או היה לנו איכס פלוס.
ייתכן,שנגלה, שהיה לנו טוב. אולי אפילו מיוחד.
מחפתלכם.
אנחנו הרי אוהבים הפתעות.
תרגישו לי טוב אמיגוס.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
אוהבת את הכתיבה שלך דסי
ורק בשבילך…
"תרגישו לי טוב אמיגוס"