אני בדירה החדשה, ישנה. כבר קוראת לה בית. טוב לי כאן ב"ה. מרגישה שמצאתי לי קרקע. לא מאמינה לטוב הזה. אני? אני מצאתי לי את המקום הזה שבו קצת יש לי יציבות בחיים? זה באמת לא מובן בתוך כל החיים המורכבים שלי. קצת אור, ואני מודה עליו. רגילה כבר לנדוד ממקום למקום אבל השם כבר דאג לי והנה מצאתי מקום מדהים מכל הבחינות, בדיוק מה שחיפשתי.
אז ההתחלה הייתה לא קלה בכלל. כן בהחלט, להתרגל לדירה, לכל מה שמלווה לזה, זה דירה מאוד עצמאית, כל אחת אחראית על האוכל שלה, ועל הדברים שלה. את הבנות למדתי לאט לאט להכיר, הן מדהימות. גם את הצוות . הוא מאוד תומך. ככה בהדרגה נכנסתי לענינים. אבל הכל לקח לי זמן. נתתי לעצמי את הזמן שהנפש שלי צריכה, והיא צריכה. בין אם זה אמון, אני בן אדם שלא נותן אמון ברגע, בוחנת כל בנ"א, בודקת, לא בשניה מתחברת. בין אם זה להכין ארוחות, לצאת לעבוד. הכל בנחת ובלי לחץ. וזה היה מורכב, כי צצו פתאום קשיים, היו לי רגעים שהרגשתי שדי אני לא מסוגלת יותר, שאני נשברת, שקשה לי מדי, שבודד לי, שאני לא עומדת בכל הדבר הזה, הכל חדש לי מדי, זר ומנוכר.
היה לי תקופה של ממש משבר כזה, המעבר מאשפוז למציאות חיים רגילה ותובענית היא לא קלה בכלל זה צריך לעשות בהדרגה ובתמיכה גדולה. היה לי נורא נורא קשה. הכל היה לי חדש, השתדלתי להגיד לעצמי זה יעבור, אילה עכשיו הכל חדש לך, הבנות, את לא מכירה אותם וזה קשה, אבל עוד מעט תכירי וזה יהיה בסדר. הצוות שהם רוצים שתשתפי פעולה ולך קשה לבוא להיפתח כשאת לא מכירה וקצת סגורה, אבל אמרתי לעצמי חכי, עוד מעט. וגם התחלתי טיפול פסיכולוגי חדש וזה הוסיף לקושי הגדול. אבל עם הזמן למדתי והתרגלתי.
ואז נכנסתי לתקופה טובה יותר. התחלתי לעבוד, וזה הכניס אותי לשיגרה, נהיה לי סדר יום קבוע, כמה ימים בשבוע אני יוצאת לעבוד, לא כל היום מתבטלת בבית ונמצאת במיטה. יוצאת לראות אנשים, זה חשוב ומיד העלה לי את המצב רוח. מדהים לראות כמה אנשים יוצאים ולא מתבצרים ומתכנסים זה משפיע על המצב הנפשי, אבל זה קשה, זה קשה נורא. לי אחד מהדברים הכי קשים זה להניע את עצמי לעשייה. אני בלי כוחות. הנפשי משפיע על הפיזי. ובוא נדבר על זה שניה.
כשמישהי בדיכאון, מתמודדת נפש, אומרת לכם אין לי כוח לצאת או לבוא, אני לא יכולה, זה לא כמו כל אדם אחר שאומר אין לי כוח. ברור שכל אדם אחר יכול להרגיש שהוא לא יכול או שלא יהיה לו כוח.
חלק מההתמודדות של אנשים עם התמודדות נפשית, היא שנוחת עליהם כובד שמגביל אותם ומכביד על הגוף ועל הנפש שלהם וגורם להם כל פעם מחדש, לסרב לכם לכל בקשה שאתם מבקשים…
אני לדוגמא נורא רוצה ללכת לבריכה בא לי ללכת לבריכה, אני אוהבת מים, זה בילוי זה לא עונש נכון? אז למה אני לא הולכת? בא ננתח את זה. בראש שלי מיד מופיעה רכבת הרים של מחשבות: צריך לעלות לאוטובוס בשביל להגיע לבריכה, וצריך לברר איפה זה, יאלה אין לי כוח.
ונניח שמישהו בירר לי איפה זה. מה המשפט שהכי תופס לי והכי דומיננטי לי: אין לי כוח! פשוט אין לי כוח.
אתבצר במיטה ולא אעשה דברים שאני אוהבת כי אין לי כוח. זה המוח שלי. ככה הוא עובד. כל דבר שצריך לעשות אני חושבת: "אוי אבל אין לי כוח", מין כבדות נוראה של הגוף והנפש יחד. מבינות? וזה חזק. אני באמת נמנעת מדברים כיפיים ושאני אוהבת כי אין לי כוח. כי ההתמודדות שלי גובה ממני. וכן זה המצב.
אז בפעם הבאה כשמישהי, חברה, שכנה, או קרובת משפחה. אומרת לך אני לא יכולה, תנסי לדון אותה לכף זכות, כי את אף פעם לא יכולה לדעת מה עומד מתחת ל"אני לא יכולה שלה" אתן יודעות כמה פעמים אני אמרתי אני לא יכולה כשלא היה לי כוח, ומה שיחקתי אותה – "שאני לא מרגישה טוב" אין מה לעשות, הנפש והגוף חברים יחד. וזה הולך יחד.
אז נשאר לנו רק להשתדל להיות קשובים לעצמינו ולסובבים לנו!
תודה מעומק הלב על התגובות היקרות שלכן, נכנס לי ללב ומחמם!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
