לאחרונה יצא לי לא מעט להתקל בהורים מתוסכלים, מלאי הלקאה עצמית על התנהלותם ההורית.
כשניסינו לנתח יחד מה מפעיל אותם באותן סיטואציות של התפרצות/חוסר שליטה וכד'
הגענו למסקנה העמוקה שאנו לאו דוקא כועסים על מה שילדינו עשו אלא על מה שזה עושה לנו.
כשהנפש פוגשת את נקודת הכאב שקשה לה לעמוד בה, היא תעשה הכל כדי להשמר מלהפגע ומלחוש בכאב.
היא תגייס פעולות, זכרונות, אמונות ורגשות שירחיקו אותה מלחוש באותו כאב.
זהו מנגנון ההגנה.
הבן שלך מתנהל באגוצנטריות
וזה בדיוק מה שאת לא אוהבת בעצמך.
הבת שלך אינה מסתדרת בחברה
ואת נזכרת כמה התמודדת וסבלת בעצמך
הילדים לא מקשיבים לך
וזה גורם לך להרגיש שקוף ובלתי נראה/מוערך
אלו דוגמאות לנקודות המפעילות אותנו רגשית "בזמן אמת" ומוציאות מאיתנו תגובות בלתי רצויות.
אז מה עושים?
🤔 קודם כל עצם ההתבוננות והזיהוי הם חלק גדול ובלתי מבוטל מהפתרון.
🤕 שהייה בנקודת הכאב.
התנגדות לכאב מייצרת סבל
ונתינת מקום לכאב מייצרת שחרור
לא למהר לברוח מלהרגיש את הכאב של חוסר האונים/תחושת הכשלון/ חוסר הערכה וכד' אלא דוקא להעיז לשהות בה מעט.
👭אם זה מתאים, אפשר לשתף את הילדים מה הרגשנו ומדוע הגבנו ככה.
זה אנושי, תקשורתי ומלמד אותם גם על עצמם.
ודבר נוסף וחשוב לא פחות:
לזכור שגם אם הגבנו בצורה בלתי ראויה, מחר יום חדש והזדמנות חדשה לגדול ולהגיב
באופן מודע ומושכל יותר🤓
*לא רק ילדינו גדלים, אנו ההורים גדלים מדי יום איתם ובזכותם*🫶🏻
אסתי אברהם פסיכותרפיסטית cbt ומנחת הורים מוסמכת
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
