אני מאמינה באוכל.
אני מאמינה גדולה באוכל.
אני עד כדי כך מאמינה באוכל שגם האוכל מאמין בי, ולא משחרר אותי ולא מוותר עלי ויושב סביבי בצמיגים עתיקי יומין.
לאורך השנים אני משמרת את האוכל אצלינו בבית ממש בתפקיד "מדורת השבט". בתור דוסניקית זה ממש מסתדר לי כי חלק ניכר מהיידישקייט שלנו (בואי נגזים דסי…) מסתובב סביב אוכל. לכל חג ומנהג המנה האייקונית שלו, לפני השקיעה, אחרי השקיעה עם ברכות מיוחדות או איזה סימנא מילתא. בכללי אני טורחת להזכיר לכולם שהברכות לפני האוכל, נקראות "ברכות הנהנין" ומי שלא נהנה – האוכל לא נכנס ידי חובה.
דווקא בגלל שאני פוגשת מקרב את ילדי הכוכבים, המתמודדים שלנו, אני נושאת בלבי חלום להקים יומאחד בית, או מטבח, לילדים שעזבו את הבית. שתהיה להם ספה עם צלחת מרק חם ומישהו שיגיד להם שהם באשר הינם. בלי צורך להוכיח כלום. (תרשמו לכן תמשפט הזה זה בסיס לערך עצמי לכל אחד מאיתנו) פינה שתעשה להם חם בלב וחם בבטן (זה קשור!! אמיתי!! אוכל חם גורם להפרשת חומרים מרגיעים. אפילו תה! תנסו.)
וחלק ניכר מחלומותי קשור באוכל.
אך טבעי היה שיהיו לי יד ורגל, או שתי ידיים – עדיף – באוכל .
וכך, כמו שהשם מגלגל הכל בעולמו – בהפתעות מתוזמנות מראש קמה לה ה"שטייטל" שלנו, מסעדה ביתית עם ניחוחות של פעם וטעמים של עוד יותר פעם (אבל טריות של היום!! חחח)
משהו מאד מעניין קורה בה, שמפתיע גם אותנו. מגיעים אנשים מכל המנעד הגילאי, וגם מקצוות הקשת הדתית. דוסניקים, אנשים מהציבור הכללי מבוגרים וצעירים, עם כיפות בכל מיני טקסטורות וגם בלי בכלל. אנשים שמחפשים את האוכל היהודי, את הטעם של פעם, את האוממי שבזיכרון ובגעגוע.
וכולם אצלינו סביב השולחן. תחת אותו גג, באותו חלל מאודה.
בתכלס, יש בה מה שיש בהרבה מסעדות – אוכל ומגשים ומלצרים וכסאות ופלייסמנטים ותפריטים, אבל יש בה גם משהו שקושר הכל יחד.
כי השטייטל שלנו היא מסעדה משפחתית – השותפים העסקיים והמעשיים שלנו הם אחת הבנות ובעלה, חלק מהאוכל אני עצמי מקדיחה בסירי ענק שצריך לשלם עליהם משכנתא, והמלצריאדה – הם שתילי הזיתים שלנו שיחיו – החרדים ושאינם, שבמקרה הזה לא מסבים סביב השולחן אלא מסתובבים בין השולחנות ומפנקים את האורחים.
ואיכשהו כולם מצליחים להתברג ולמצוא את מקומם בעיירה שלנו ולהשתייך.
במשך שנים האוכל היווה חוויה משמחת בבית שלנו. בסוף אני שמיינה אמיתית, ומה שהיה בעבר נקודת מאבק אצלי, וחיסרון – הפך עם השנים לעיקרון ויתרון (בסדר הזה…. זה אסטרטגיה. תרשמו לכם) ההבנה שאצלינו בבית האוכל קושר ומחבר, ואז ממש דה פקטו – להשתמש בו כדי לקשור ולחבר. והיום בחלל האירוח בשטייטאלע ממש רואים איך האוכל מחבר. בינינו לבין הילדים, בין הילדים לבין עצמם – אחים למילצור. בין המטרה של כולנו – שהשטייטלע תצליח בעזרתשם. בין השכנים שלנו בקומה- שהם ארגון לילדים יוצאים בשאלה – שבאים לקנות אצלינו צולנט בליל שישי ומקבלים גם חיוך וחיבוק, והגברת מהחנות לידינו ובעלה שנכנסים לצלחת מרק עם קניידלך, ואפילו השכנה הלא יהודיה שלמדה להגיד "צ'ולנט" כי טעים לה המילה הזאת.
בין גיוון ענק של אנשים שמה שמחבר בינהם זה בעצם – שהמנה שהגשנו להם דגדגה להם בלב – כי זה: "בדיוק כמו הקומפוט של ספתא חני" או כמו "מה שאמא שלי היתה מכינה, אצלינו קראו לזה קניידלאך, אה, גם אצלכם?!"
או "יא זה בול בטעם שחמותי היתה עושה את הגפילטע, כבר שנים שלא טעמנו כזה" .
כי מה שהאוכל מחבר הוא לא רק את הקיבה למוח אלא גם את שניהם – ללב.
שתדעו לכם – שלושה שותפים באדם – הראש הלב והבטן, ועל הצלחת מתערבבים שלושתם בין מנה עיקרית תוספית וקינוחית.
ואם מאסלו קבע שאוכל זה צורך בסיסי, אני חושבת שזה גם במדרגת הביטחון, גם בשייכות, בזהות ובאהבה. שזור לאורך הטיפוס עד הייעוד שלנו. ולפעמים הוא עצמו הייעוד. (הייהוד…?!)
תחפשו את הדבר הזה אצלכם, שמחזיק את כולם סביב משהו- משחק, טיול, תחביב, פעולה- ותהפכו אותו ממשהו קטן וזניח- מ"חיסרון " לעיקרון ואז ליתרון.
וכשתברכו בורא נפשות רבות וחסרונן, תתכוונו חזק חזק במילים-
על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי.
יללא מה תאכלו?
נון בית
לא הארכתי פה על הניסים האלה, של החיבור בין כל חלקי המשפחה, בימים ההם בזמן הזה, איך שזה קורה טבעי ושבע בין השולחנות והמנות. הפירגון, העזרה, החיבור.
אבל כשאמרתי שיומאחד האוכל יחבר, לא בטוחה שככה בדיוק התכוונתי, שככה חלמתי שזה יקרה.
אין אפס, השם יצירתי.
ברוך חיי העולמים.
תודה השם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
דסי, איזה כיף לקרוא שפתחתם מסעדה!
אני אוהבת אותך בלי להכיר אותך, הקסם שלך נשפך מהטורים
אולי אסע במיוחד לחיפה בשביל זה
המון המון הצלחה