יש לי נכד אחד, שהוא ילד מיוחד במינו.
הוא ילד של תפילות, כי כל נסיבות חייו ולידתו לימדו אותי להתפלל כמו שלא ידעתי עד אותו יום.
הוא הבן של הבת הכוכבת שלי. זו שחמקה לנו החוצה בשאלה, ומביאה איתה כל פעם מחדש את התשובות.
זו שלימדה אותי שהורות זה לא רק בגדים מיניאטוריים מקארטרס, ולא רק מחולות יומולדת עם כתר אלכסוני על הראש בגן של זאטוטים, וחלומות הגיוניים בגווני ורוד ותכלת – אלא שהורות כוללת גם פינות אפלות של בחירות אחרות של הילדים, ומעשים שלא מסתדרים לנו בין הקווים ששירטטנו, ולילות בלי שינה, ולפעמים אפילו בלי לדעת איפה הם ישנים, וקצת צרחות ופגיעות ועלבונות הדדיים, ומילים שבא לנו להחזיר פנימה לפה, ולבטים, ודמעות, ולב שמתכווץ לפעמים, והפתעות שלא תיכננו.
ולתוך חיים מעורבבים כאלה – נולד התלתלאז' הזה. הנכד שלי.
ילד של אושר ואהבה.
קירזולים של קפיצים שחורים צונחים לו מהקודקוד אל המצח והעורף וכל פעם שהוא זז הם קופצים איתו בשמחה. הוא יחפן אמיתי, גם בגשמים וגם בקיץ כשחם, וגם על אספלט וגם בדרכי עפר.
ותאמת, שצורת חייו אחרת משלנו – כי אמא שלו המיוחדת בעצמה – לא מתנהגת היום כמונו.
הוא לא מכיר את דרך התורה ומתוודע אליה לאט לאט דרך האינטרקציה איתנו- החלקים הדוסיים במשפחה שלו.
עכשיו צ'מעו.
הבחירה בעולם הזה – היא של כל אחד מאיתנו לגבי עצמו באופן אישי. ואני לא נכנסת בכלל לנושא הבחירות של אף אחד מאיתנו – הורים וילדים.
אבל בא לי לספר לכם על אספקט אחר של חוויית הקשר עם הנכד המותק הזה שלי.
כי תדעו לכם שילד שנולד בבית חרדי, יונק ביחד עם המטרנה והדייסה את עולם המושגים השלם והרגשות השזורים בו, של ההוויה התורנית והחרדית . אנחנו בכלל לא שמים לב, כמה מילים ומונחים אנחנו מטביעים בילדינו כבדרך אגב. תנסו להסביר לילד שלא יודע מה זה את המילה "פרווה".
התחלתי לשים לכך לב, כשהוא התחיל לשאול אותי על ספריית ספרי הקודש "ספתא מה זה" ומצאתי את עצמי מחפשת מילים כדי להסביר לו מה זה "ללמוד תורה", מהי מערכת חוקים דתית, מה זה תורה בכלל. כשניסיתי בערב חג השבועות להסביר לו על מתן תורה ראיתי כמה חסרים לי מושגי בסיס כדי לספר לו על מעמד הר סיני. הייתי צריכה ללכת אחורה בהיסטוריה עד ליציאת מצריים (את זה הוא זכר מהגן, בגלל המכות, זה הגניב אותו) ומשם להמשיך את סיפור קבלת התורה, את השפעת התורה על חיינו – החרדים – עד היום, וכיצד האירוע ההוא של קבלת התורה מחלחל עד היום לחיי היום יום שלנו.
עם הזמן, ככל שהוא גדל, בשל השהות שלו אצלנו – הוא נחשף לי יותר ויותר דברים, מעשים – שלי הם ברורים מעליהם ועבורו הכל חדש.
למשל להסביר לו את נושא הצניעות וכיסוי הראש, בפרט כשאני עם פאה ומטפחת לסירוגין.
או כשהסברתי לו על אוכל חלבי ובשרי והראתי לו את הארונות הכיורים והכלים השונים. וזה כל כך חמוד שאני אומרת לו היום "קח את זה לכיור הבשרי" ותמיד תהיה שם עוד שאלה על שיום של אוכל בשרי ואז על המיקום של הכיור כדי שלא יתבלבל לו – כי הוא כל כך אוהב לשתף פעולה עם החלקים המעניינים שהוא מגלה אצלנו בבית.
בשיחות על אמונה על הקדוש ברוך הוא, מתגלה התמימות והפשטות של ילדים, עולות שאלות שלפעמים אני כאדם בוגר צריכה קודם לענות לעצמי- כדי להיות מסוגלת להסביר לו. אני ממש מחייכת אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה. כי אתם יודעים משהו?! כשמצליחים לצאת מחובת הבחירה שהיא בכלל לא שלנו, ומנקודת הצער – כי אנחנו מבינים את התפקיד שלנו בעולם, מצליחים להיות בעמדת התבוננות ופתאום לראות דברים כל כך מעניינים בתהליך הזה. למשל את הסקרנות של הילד, או נגיד את החוויה שאני צריכה להגדיר -לעצמי- דברים, בגילי המופלג לייט.
ממש לאחרונה, באחד הערבים הכין לי אדם כוס תה והביא לי לשולחן. לקחתי את הכוס החמה בשתי הידיים, ובירכתי בקול "שהכל.
אדם: "ספתא מה אמרת עכשיו?"
אני: "בירכתי"
אדם: "למה את אומרת את זה כל כך מהר?!"
אני: : )
אדם: "בעצם מה אמרת שם?"
אני: ופה הגיע הסבר נחמד על עצם הברכה ואמירת התודה להשם, והסבר על ברכת שהכל.
אדם, בהשתאות גמורה: "ספתא, אז אם זה כל כך יפה, למה את אומרת את זה כל כך מהר?"
חייכתי ענק, גם בפה וגם בלב ואמרתי לה שהוא כל כך צודק ושפעם הבאה אברך לאט יותר. ותאמת, קיבלתי חתיכת שיעור…
אפשר, אפשר לקחת צעד אחורה אפילו שלושה, ולהסתכל על התמונה היפה, עם המסגרת המיוחדת, זו שהשם צייר לנו מול העיניים. אני יודעת שהתמונה הזו מלאה גם קשקושים ומריחות לא ברורות, ואומנות אבסטרקטית שרק גאונים גדולים יכולים אולי להבין. אני יודעת, יש לי תמונה כזאת בבית, מלאה בשליכטות שעשיתי על קנבס חיי באצבעות שרוטות ואותיות פורחות באוויר. אני יודעת.
אבל באומנות, כשמסתכלים מידי קרוב על התמונות של ואן גוך – רואים המון המון כתמים ורק כשמתרחקים לעמדת התבוננות ממרחק בטוח, פתאום מצליחים לראות את האומנות שבכתמים, את החוויה שיש בסיטואציה, את החמניות והקומפוזיציה, ועוד המון חלקים שפספסנו כשהיינו מדי קרובים ליצירת האומנות היקרה הזו.
אבוש ואימוש, תזכרו, אנחנו לא יוצרי התמונה, ולא האובייקטים המצויירים. אנחנו אוצרי האומנות, אוצרי היצירות, אנחנו מעריכי השווי, מאריכי השווי. ונצליח להיות יותר טובים בתפקיד שלנו רק אם נלך קצת אחורה, נטה קצת את הראש באלכסון, ונרשה לעצמנו להתבונן.
אולי גם נרוויח איזה חיוך קטן מהצד כשבתמונה שלנו יתחילו לזוז כל מיני כתמי אור.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מחכים כל כך