והנה יורד הגשם
ואני יוצאת למרפסת להריח את הריח החריף הזה שלו, זוחל לי עד המוח. מנשים.
מנשים הרוח ומוריד לי גשם מהעיניים.
וכן, יש לי דמעות
וברקים בשמיים.
שנתיים כבר לא נהניתי מגשם.
אני כלכך אוהבת סתיו וחורף.
את הצבעים שלהם
והשירים
והריחות והשלוליות והעננים והחלזונות ועלי השלכת והנחליאלים
והשוקו החם והסדין החשמלי שלי וגרביים שמיינות כאלה ואת המפזר חום שלי שקוראים לו אלברטו, ואת הכירבולית ומרקים חמים וטיפות של גשם גדולות או קטנות ואת המים שזולגים על החלונות ואת הוישרים של האוטו מזיזים את המציאות לצדדים ומגלים מציאות יציבה מאחורי כל הזליגות, ואת הנחל שנוצר ברחוב שלנו ואיים קטנים של מדרכה כדי לחצות את הכביש בנחל עקיבא ואת הריח של הבוץ הטרי ואת השמש שהולכת לישון מוקדם אפילו שאומרים שזה חצי קלאץ, ותה בטעמים ואת הסוודר המסמורטט מעליזה אקספרס ואת החלומות על גקוזי חם רותח באיזה רמת הגולן קפואה.
אני אוהבת חוררףףףףף.
אבל בשנתיים האחרונות בכיתי הרבה בחורף.
כי כל פעם שירד גשם
חשבתי על החיילים ועל החטופים ועל הגשם שמשתחל להם בדמיונות שלי ובמגפיים שלהם ולא הרגשתי את הברכה שבגשם, כפויית טובה שכמותי.
והייתי בוכה מתפללת להשם שלא יהיה להם קר ורטוב ובוץ ומסורבל. בדיוק מה שכהן גדול התפלל שלא ישמעו לתפילה הזו שלי.
ולא שמחתי מהחורף.
ועכשיו
הגשם יורד.
והברקים והרעמים משתוללים חופשי.
ומשהו קצת בוכה בי כי אני כבר רגילה
ואז אני אומרת לי
היי, דסי, שבו הבנים לגבולם,
והשדות מחכים למים
והעולם מחכה לרוטינה ולסדר שלו
ומותר כבר לשמוח
ולצמוח
ולרצות לרקוד בגשם.
תודה השם
שהשבת את רוחינו
ובנינו
ואתה מוריד גשם
לברכה, לשובע ולחיים.
נון בית
לא אוהבת בחורף ברקים ורעמים כי זה מפחיד אותי
ולא את אופנת החורף. אין דבר כזה.
יש אופנת דובונות החורף – מה שתלבישי תיראי דוב.
בסרטון:
כביש בהונגריה, שבעזרת חריצים בשוליים שלו – יצרו מנגינה, כמחווה למלחין מקומי.
כשנסענו שם הגשם הוסיף את הטפיפות שלו
וקיבלנו תזמורת שלמה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
