"וראה שביל אחד מן הצד, והיה מישב עצמו: באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר, ואיני יכול למצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב…" (ר' נחמן מברסלב, מעשה מאבדת בת המלך).
בחודשים האחרונים הרגשתי שאיבדתי את הקול שלי. לפעמים לא היה לי מה לומר ואיך לתאר, לפעמים פשוט הרגשתי שאין לי אוויר מכל הסיבובים והתהפוכות של הדרך. לפעמים הרגשתי שהמילים משטחות את התהליך ואת המסע לכדי משהו פשוט כזה, כמעט בנאלי. ולפעמים הרגשתי שהדרך קדושה וחשובה מדי, וכמו לפני תינוק חדשה במשפחה, יש הסתרה וקינון ועיבור שהוא חשוב כל כך. לא לברוא את הדברים קודם זמנם.
אבל וואו כמה שזה קשה. בתור בן אדם של מילים, שאוהב לשתף ולחלוק, זה היה שיעור חדש באיפוק. בסובלנות. בענווה.
בהתמודדות עם הפחד בעצמי עם עצמי.
כשחזרתי לארץ עוד הייתי בתחושה של שליטה. קבעתי לו"ז מסודר, ידעתי מה יקרה מתי, את מי אפגוש ובעיקר מתי אחזור חזרה. מהר מאוד הבנתי שאני בסרט אחר לגמרי. שהמציאות כמו שהכרתי אותה מתנפצת לנגד עיני והכל מלא בשברי זכוכית חדים.
משבר.
הבנתי כמה יוהרה ותמימות הייתה בי לחשוב שאני יודעת משהו בכלל על התוכנית הגדולה. כמה כל פעם שרציתי לבוא לארץ וזה לא הסתדר הייתה מדויקת כדי שאגיע ברגע הנכון, בזמן הכי בוער, הכי שברירי.
כמה כל רגע של חיבור ושל חוסן שבניתי עמד למבחן המציאות, לא בלונדון הפסטורלית והמוגנת עבורי, אלא בחיים האמיתיים ממש, בזמן שבו כל כוחות הגוף והנפש נדרשים. עכשיו השם שואל, נו, את מוכנה? בואי תראי לי איך גדלת.
הרגשתי שאני עומדת למבחן של חיי.
מה באמת עשיתי בכל החודשים האלה, בשביל מה בניתי את עצמי אם לא בשביל הרגעים שהחיים מכים בעוצמה ואין אוויר?
הבנתי שהתוכניות השתנו ואני נשארת בארץ עד הודעה חדשה.
בתוך זה היו גם המון רגעים של משפחה ושל ביחד, של אחדות שמגיעה מקושי משותף, של חברות שמבינות בלי מילים, של חגים שזכיתי לעשות בארץ ישראל אפילו שזה היה לעתים בנסיבות בלתי אפשריות בכלל.
והייתה לי אפשרות לבחור. לא להיות קורבן של נסיבות .להתמודד. להישאר. לכבד את הערכים שאני מאמינה בהם. אומץ למול נוחות. אמונה למול דרכי קיצור. עקשנות ומוכנות ללכת בדרך הקשה והמפותלת. סבלנות לזמן ולתהליך. ונקודות אור מפתיעות ולא מובנות מאליהן. קשרים שנגמרו. קשרים שהתחדשו.
היו רגעים שהסתכלתי עליו, על השביל הזה שלי, ואמרתי להשם, אתה צוחק נכון? אין מצב שאני נכנסת לשם. הכל חשוך ומלא עשבים שוטים. אף אחד לא הלך פה מעולם. ממה אתה חושב שאני עשויה? אתה מאמין בי יותר מדי.
אבל כל התבודדות, כל תפילה, המסר היה חד משמעי.
כנסי. לכי לשם.
מה, ליער החשוך הזה, לבד ?
כן.
ונכנסתי. או יותר נכון, נכנסתי עמוק עוד יותר ממה שהייתי כבר.
אם אתה חי בתוך החיים ולא לצידם, המוות הוא בלתי נמנע.
מוות זה סוף של משהו. של חלום, של רצון, של דרך שהייתה ועכשיו מתחלפת. סוף של קשר או של תקופה. לאפשר לדברים להיגמר ולמות זה לאפשר להשם להוביל באמת. להיכנע ולהיות חלק אינטגרלי מהטבע, ללמוד מהמחזוריות שלו. מעונות השנה, מנשימה עמוקה ואז נשיפה החוצה. אני לומדת על בשרי ממש, שמוות וחיים הם לא הפכים. הם מהלך אחד הכרחי וחשוב. השם מדבר איתנו בכל המעגל הזה. לא רק בשעה שחיים חדשים נבראים בתוכנו או מסביבנו, לא רק בזמן שאנחנו מרגישים על גג העולם. דרך החלום ושברו שכל אחד מאיתנו פגש ועוד יפגוש.
דרך האחיזה שאנחנו חייבים לשחרר. דרך האגו שרוצה מה שהוא רוצה עכשיו ומיד. דרך המקום שאנחנו צריכים לפנות בתוכנו בשביל הישועה שתגיע.
אני לומדת לא לחפש וודאות בחוץ. לא להשתיק את הפחדים שלי עם הבטחות שיהיה בסדר. לסמוך על השם ועל הצדיק, שהוא היחיד שהלך בשביל הזה לפניי. שהוא יודע איפה האבידות שלי וכמה תלאות הדרך הן בעצם כל העניין. כמה אהבה היא גם שחרור, כמה אמון היא דורשת. וכמה הלב רחב להכיל.
אז אני ממשיכה ללכת.
בלונדון הסתיו כבר מתחלף לחורף. חזרתי כשהאדום והכתום כבר נשרו כמעט לגמרי מן העצים.
אני הולכת פה על אדמה רטובה ועלים, ומבינה שהקול שלי לא נאבד בכלל.
יכול להיות שהוא יותר חזק מאי פעם, ואני פשוט לומדת להשתמש בו?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
מושלם מושלם! איזה כתיבה סוחפת!
אלופה וגיבורה אמיתית
וואו נעמה
התגעגעתי למילים שלך,
לתמונות הטבע היפות משם
וכמה אמונה היא כח לעבור בביטחה
את כל הנסיונות והאתגרים שעומדים חדשים לבקרים
כמה טוב להיות יהודי מאמין ובוטח באחד והיחיד!
שנזכה תמיד להרגיש את הארת פניו בכל רגע ורגע.
תודה!