היא מתעוררת בדפיקות לב.
הרעש היחיד בחדר הוא נשימותיה המואצות.
החדר חשוך לגמרי, ככה היא אוהבת לישון. ולמרות זאת ברגע הזה היא הייתה שמחה לאור קטן, אבל הגוף שלה משותק, היא לא מצליחה להרים את היד למנורה הקטנה שליד המיטה.
הלב שלה לא מרגיע את פעימותיו.
החלום שחלמה מתחיל לחזור אליה, על כל פרטיו. היא עוצמת עיניים חזק, מנסה לבלום את המראות, התחושות.
חוסר שליטה.
ככה היא מרגישה עכשיו
למול הפחד הזה שלופת מבפנים ולא משאיר אוויר, אפשרויות, בחירה, אור שמש. שולח זרועות ארוכות לכל מקום בתוכה, מנטרל את היכולת שלה להגיב, לחשוב, לשתף.
זה תמיד ככה אצלה.
אבל אולי יש דרך אחרת?
היא נושמת נשימה עמוקה ורועדת. לא בדיוק רגועה אבל מבינה. הדרך היחידה היא לעבור ישר בתוכו.
'אין לי כוח להילחם יותר', היא לוחשת בחדר החשוך.
אני רוצה לפחד וזהו. לא רוצה להיות גיבורה כל הזמן.
ואיך זה שברגע שהיא אמרה את זה, הוא נהיה קצת פחות מפחיד?
יש לי פחדים.
בדרך כלל הם באים בלילה. פחדים שקברתי עמוק, שחשבתי שהתגברתי עליהם כבר.
פחד מהפחד. פחד משינויים. פחד מדברים שלא משתנים. פחד להיות לבד בעולם. פחד
פחד להרגיש החמצה בסוף החיים.
פחד להרגיש החמצה גם במהלכם.
למי אין פחדים?
העניין הוא, שבמהלך החיים קיבלנו איזשהו מסר לגבי הלגיטימציה שלנו להרגיש ולהביע פחד.
אף אחד לא רוצה לדעת שאת מפחדת. אנשים לא רוצים להרגיש את החוסר נוחות הזה, במיוחד כשזה כנראה מפגיש אותם עם הפחדים הלא פתורים של עצמם.
אם את אמורה להיות "ילדה גדולה" , "גיבורה", במוח של ילדה זה יתפרש הרבה פעמים כפחד = חולשה.
אח"כ כשאנחנו גדלים ויש עלינו יותר זהויות, יותר תפקידים, זה מסתבך עוד יותר.
כהורים, מורים, כל סטטוס שלא נהיה בו. אנחנו צריכים להיראות בשליטה בשביל אנשים אחרים.
שזה בסדר גמור בגדול, אנחנו אמורים לבנות חוסן ולהיות עוגן אחד בשביל השני.
אבל באיזה מחיר?
האם אנחנו מזניחים חלקים שלמים בתוכנו רק לשם הישרדות/ שייכות/ ביטחון מדומה/ שליטה או שלווה (מזויפת)?
אלו שאלות שאני תוהה לגביהן פה.
מאז שהגעתי, ראיתי שמה שהייתי עושה עד עכשיו כדי להתמודד עם פחד, לא ממש עובד. התפאורה שלי השתנתה בצורה דרמטית, אין לי יכולת לקחת את האוטו לסיבוב, לפגוש חברה, ללכת לקנות משהו מנחם ומאוד לא בריא, לשקוע בתוך איזו מטלה של הבית, לנסות לפתור בעיות של מישהו אחר.
יש רק אותי.
וזה מרגיש אחרת.
יותר מזוקק, עוצמתי. יש הרבה פחות הסחות דעת.
פחד תמיד גורם לי להרגיש לבד. כאילו אני היחידה שמרגישה את זה, שחווה את הסיטואציה הזאת. כאילו אני אהיה שם תמיד, קפואה בזמן.
כשהייתי קטנה, הייתה תקופה שעברתי משהו לא פשוט.
משהו שהייתי בטוחה שילווה אותי לתמיד ולעולם לא ייפתר.
ואז ההורים שלי הביאו לי ספר מדהים שנקרא "האומץ לפחד"
עם ההקדשה הזאת
אני מזכירה לעצמי.
כנראה, שלא מצופה מאיתנו לא לפחד, או להיות אמיצים וחסינים כל הזמן.
אולי בכלל העניין הוא לפחד באומץ. להודות ולקבל אותו ולהגיד היי, אתה מוכר לי. נפגשנו כבר פעם. מה באת ללמד אותי היום?
והאמת היא,
שנרגיש הרבה יותר ביחד
אם נספר אחד לשני על רגעי הפחד.
יהיה קל הרבה יותר
לפחד ביחד.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
