פעם אחת, הרכבת בשוויץ איחרה בשתי דקות.
אתם מכירים את הביטויים על השעונים המדוייקים של שוויץ? "שעון שוויצרי"? אז פעם אחת, בתחנה קטנטנה באיזו עיירה פצפונת, הרכבת איחרה, בשתי דקות תמימות, והייתי כלכך בהלם ולא האמנתי שיכול לקרות דבר כזה כי השעון של שווייץ בחיים לא זז .
כמעט האמנו שנישאר לישון בתחנת הרכבת. ככה על החצץ עם נוף שחור של הרים ירוקים.
השבוע כאב לי הלב.
לא, לא מטאפורית, אלא אמיתי. ממש הרגשתי את הלב. פתאום הוא דפק קצת יותר מדי מהר וזה מדהים שמשהו שלא מרגישים אותו ברגיל מקבל כלכך משמעות כשפתאום הוא קצת יותר נוכח….
אז קמתי בבוקר ומיד לאחר המודה אני הבנתי שהיום שלי הולך להיות "על סטרואידים…." כלומר כך היה נראה הדופק שלי. במקום השקט הרגיל של הגוף היתה סערה ולכבוד חגיגת הביירונטורנדו שהלב שלי עשה – הייתי אני צריכה להיכנס לשלווה ושקט. כזה מן הפוך על הפוך: כדי לייצר לדופק שלי קרקע להירגע.
למחרת בבוקר התעוררתי לבוקר שקט לגמרי. שום הרגשה. רק הידיעה הברורה הזאת שהלב בפנים והכל עובד כמו שצריך.
בעצם אם מסתכלים על זה זה הפוך על הפוך – דווקא כשאנחנו מרגישים את הלב עובד, אנחנו צריכים לשמוח כי אז אנחנו מרגישים את הלב עובד – אבל כשאנחנו מרגישים אותו ואנחנו לא אמורים להרגיש אותו אנחנו מאוד מאוד נבהלים…
ואז מתוך נקודת השלווה וההרגל והשגרה התחלתי לחשוב על המטפורה של מה שקרה לי. כי מתי אנחנו מרגישים את יקר הדברים – משנקרא "יוקר המחיה" – כשפתאום הדופק מורגש, כשהדברים לא מתנהלים רגיל והשגרה שאמורה לזלוג בשלווה ולזרום מתחילה לייצר קולות של סערה. כאשר דבר מסויים – שלנו בראש ברור ומובן מאליו שהוא אמור להיות שקט ולא לייצר נוכחות – פתאום מודיע "היי אני כאן" וגונב אליו את כל תשומת הלב שלנו, משנה את סדר היום , גורם לנו לעצור ולחפש דרכים כדי להחזיר את הרכבת למסלולה.
כמה פעמים בשגרה שלנו באו אירועים כאלה ואחרים והוציאו אותנו מהפוקוס והפכו לנו את היומיום וגרמו לנו להוציא מתוכנו את הלחוצה/ המכשפה / המתעצבנת / הדואגת / חסרת האונים, בכל מה שאנחנו מתפללים אליו באותו רגע הוא רק לחזור לשקט שלנו. טלפון ממורה, מעשה חריג של ילד, המשגיח רוצה לדבר עם אבא, הילדה מסתובבת עצובה, לא רוצה לצאת מהחדר סוגרת את הדלת, אנחנו מוצאים יומן שכתוביות בו מילים שקשה לנו לקרוא, פתאום אנחנו מגלים איזו חצאית ג'ינס שלא הכרנו, לפתע הכיפה משנה צבע או גודל, כשככה בהבלעה נכנסים הביתה ביטויים שאנחנו לא מכירים
והדופק מואץ.
פתאום אנחנו מרגישים.
אוהו מרגישים.
ופתאום אנחנו מעריכים שלא מרגישים את הלב כל יום, ואנחנו מבינים כמה חשובים השקט והשגרה.
אז בבוקר שאחרי, כשהתעוררתי לשקט מבורך אמרתי את ה"מודה אני" שלי מאד בכוונה, עם הודיה גדולה שאני לא מרגישה את הלב והדופק ושהכל רגיל לי כמו בכל יום רגיל.
וכשאני צוללת למחוזות המטאפוריים…. כל רגע של שקט, של שגרה, של שפיות – מוערך בעיני מאד. גם רגעים שיש בהם עומס, או צפיפות אוכלוסין בתוך המוח או בנבכי היומיום – אבל הכל דופק כסדרו – אני מעריכה מאד.
אני נזכרת ביום ההוא שהרכבת של שווייץ איחרה בשתי דקות שלמות, ואיזה לחץ היה בקור ההוא מהאפשרות שנישן ככה בתחנת הרכבת – על הרצפה, כי לא היה שם אפילו ספסל לשבת.
ומיד אחר כך אני מזכירה לעצמי איך אחרי כמה דקות הגיעה הרכבת המאחרת וישנו בחדר החם במלוני הקטני. וכמה הערכתי אז את הקירות ורצפה שביא לא חצץ, ופנסי רחוב דולקים – מה שכל כך מובן מאליו עבורי ברגעים של רגיל.
כי ככה זה –
אנחנו מעריכים את הרכבת לא כשהיא נוסעת רגיל, אלא כשהיא יוצאת מהפסים ואיכשהו היא מצליחה לחזור.
תעריכו כל אדן על הפסים שלכם. כל רכבת שלא מאחרת בשתי דקות.
בסוף בסוף
החוכמה היא לא לשים פס על הפסים🙃.
נון בית חשוב
משהו שהוא גדול מאיתנו:
ברכבת ההיא, בשוויץ, ראינו דבר מדהים שגם הוא אלגוריה לחיים – כל הרכבות שהיינו צריכים להחליף כדי להגיע ליעד (קונקשן) – בסופו של דבר איחרו גם הן בשתי דקות כדי לאפשר לנושאים להגיע ליעדם.
גם כשנראה שאין סדר – יש סדר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
