קטגוריה: דסי זייבלד בגובה העיניים

"אבל השנה בט"ו בשבט האריך רב יחיאל בתפילת שחרית עשרת מונים. ובכה, ובכה, ובכה, ושפך תחנונים וכאבו לפני המקום ברוך הוא. ולא בגלל השמיטה, או הפרדס. אלא בגלל יומטוב, הבן יקיר שלו. בן זקוניו שנולד לו בניסים...."

"אנחנו מאוד אוהבים בט"ו בשבט להשתמש בהשאלה של פירות ועץ או משפחה אבל הברכה של העץ היא העץ עצמו הצל שהוא נותן..."

"הפריחה, אוי הפריחה משגעת הזו. אבל תנסו לשכנע כלנית שיותר כדאי לה לפרוח באוגוסט, זה לא יעבוד לה. או דברו עם רקפת - שהכי כיף לצוץ לעולם בחודש אייר. היא תירדם עוד לפני שתסיימו את המשפט. לכל פרח יש את הזמן שלו. חכו בסבלנות, יש קידוד בפנים שיראה להם מתי הם צריכים לפרוח..."

"זה מה שאנחנו רוצים?? להגביר להם את הכאב?? זו האנושיות שהגענו אליה? זה התוצאות של תקופות ההומאניות שהפסיכולוגיה מתהדרת בהן?"

"תקשיבו טוב, ותדמיינו שאתם רואים את האצבע שלי כמו מורה - מנפנפת מולכם בעוז ובהחלטיות: אף אחד, כן, אף אחד! לא אחראי על האושר שלנו, רק אנחנו!!!"

"בחיים האמיתיים כל אחד נושא את הבושה אי שם בעומקים הכי חשוכים כי אנחנו אפילו מתביישים להודות בה, בבושה. אבל כולנו חווים אותה. כל אחד בסיפורי חייו ובסיפור הזה שלשמו התכנסנו היום יש המון בושה..."

"ימים שלמים שאני מטיילת בתוך המוח שלי בכל מיני פינות רחוב, טירות מצוקים וחופים ועדיין מדהים אותי שפעמים רבות החוויה החזקה היא דווקא במקומות הלא מתוכננים, במקומות שהפתיעו אותנו ובאו לנו ככה על אם הדרך בלי הודעה מראש...."

"בעצם אם מסתכלים על זה זה הפוך על הפוך – דווקא כשאנחנו מרגישים את הלב עובד, אנחנו צריכים לשמוח כי אז אנחנו מרגישים את הלב עובד – אבל כשאנחנו מרגישים אותו ואנחנו לא אמורים להרגיש אותו אנחנו מאוד מאוד נבהלים..."

המילים שמעולם לא כתבתי מפינות החושך הקטנטנות בלב שלי: "לי אפחד לא אמר - 'איך אנחנו מתגעגעים לילדה שלך, איך חבל לנו שלא היה אפשר להזמין את הילד'. לנו, לאמהות השקופות אפילו לא מזכירים את 'המת החי' שיש לנו..."

דסי זייבלד מקדישה את הטור שלה לשמונה מודלים של אור בהורות: "תכתבו תודה להשם, ולילדים חמודים שהירוו אותנו נחת כל אחד בדרך שלו והניחו לנו אור בלב כי בכל ילד יש אור, גם בילד שהכי קשה איתו עכשיו..."