קטגוריה: סיפורת ושירה

"איכשהו שרדתי את השנה שחלפה, שלחתי אותה להנעים את אוזני הכתלים, סגורה בחדרי חדרים, ואז נחתה בחלל ההכרזה המרעישה: בת שבי רוצה לכנר גם. אהאההה!"

החיים שלנו מלאים במעגלים. אבל ככל שגדלים ומתבגרים, אנחנו מצליחות לקלוט, להבין וללמוד, מי גורם לנו לרקוד, ומי גורם לנו למעוד.

"הם נראים שמחים במסיבה הקטנה, בלי קשר אליו. ’המסיבה לא בשבילי באמת‘, חושב איציק, ’הם בוודאי רצו לחגוג ולעשות מפגש משפחתי עליז ואני הייתי תרוץ מצוין‘. המחשבה לא נעימה לאיציק, אולם הוא ממשיך לחשוב: ’רואים שחמי אוהב יותר את אברהם צבי ואת ירמי. בוודאי הוא לא מבין איך נתקעתי לו פתאום במשפחה. הנה, אפילו הכיבוד ביום ההולדת שלי לא מתקרב לכיבוד שהגישו במסיבת סיום מסכת של יששכר..."

"כל יום יש בתוכך מלחמה. לא רק בתקופת המלחמה מול איראן, אמנם היא לא תמיד מורגשת, לא תמיד מונחת על השולחן, אבל היא נוכחת וקיימת בתוכך כל הזמן...."

"נשים נכנסות לאולם והמבוכה שלהן משבשת לי את התיאבון. כולן מאופרות, כולן על עקבים, כולן מורחות חיוכים ואיחולים ומחפשות מהר מהר מישהי מוכרת שאפשר להיצמד אליה. או, וזה גרוע עוד יותר - עסוקות בכלל בחפירות...."

אֲנִי רוֹצָה אוֹתְךָ חָזָק מֻחְזָק כְּמוֹ תָּמִיד מַשְׁפִּיעַ טוֹב וְחֹסֶן וְשִׂמְחָה וּצְחוֹקִים וּמָה עַכְשָׁו אַתָּה עוֹשֶׂה לִי מְבַקְּשִׁים מִמֶּנִּי סְטֶנְדְּאַפּ בְּזוּם וַאֲנִי לֹא יְכוֹלָה כָּכָה אַתָּה מֵבִין? אָז אֲנִי מַצִּיעָה סְפּוֹקֶן לִהְיוֹת כָּכָה יוֹתֵר רְצִינִית סְלָאשׁ מֵלַאנְכּוֹלִית זֶה קָשׁוּר אֵלֶיךָ אֵיפֹה כָּל הַיֶּדַע וְהַדַּעַת הִצְטַנַּפְתָּ לְךָ שָׁם לְמַטָּה מָה נִסְגַּר

”יש לי שאלה לכבוד הרב“. ”כן ידידי, שאל“. ”יש לי גיס שאומר לי מילים שפוגעות בי. מה עלי לעשות?“ הרב חושב רגע, ומסמן לאיציק לבוא בעקבותיו לכיוון היציאה, מדבר איתו תוך כדי הליכה: ”קודם כל, תזכיר לעצמך שהבעיה אינה בך אלא בו, אם אתה בסדר אין סיבה שתיתן למילים לא נכונות לפגוע בך! דבר שני, ידידי הצעיר, איך אתה מתייחס לעצמך? זו השאלה האמיתית שאתה צריך לשאול את עצמך“.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. אפילו לפני כ-80 שנה, היו אלו הגרמנים, תאווי הדם, ושטופי השנאה והקנאה, שכל חלומם היה שלא יישאר מאיתנו זכר ונשמה, באופן שיטתי וחולני ללא הכרה, ככה פתאום, ביום בהיר, בלי שום סיבה, הפכנו בשבילם לאוויר. (שממש לא צלול כיין)

לאחר רגע הוא מיישר את מבטו לנקודה עלומה בקיר ממול: ”אני אחשוב על זה, איציק. זו לא נקודה קלה, מה שהעלית פה. אני אחשוב על זה, אברר אצל מביני דבר. ואשוב אליך עם תשובה בעזרת ה‘“.

הם מסתכלים עליי ברחוב. מביטים מכל הכיוונים, ישר, ימינה מכל הזווית והצדדים, (הלו, תיזהרו על הצוואר, אני לא אחראית על כיווצים)