"שלום קיבלנו את קו"ח שלך לגבי משרה…"
האישה שמעבר לקו מדברת במרץ ובשצף.
"שלום" אני מנסה להשחיל מילה בין כל המלל וההמולה,
"תראי זאת משרה" היא מתחילה להסביר לי עליה כל נקודה,
בסך הכל מתנהלת שיחת "פינג פונג" רגילה בין אנשים.
(עד שהכדור לא עובר את הרשת… למה?)
"שלום קיבלנו את קו"ח שלך בקשר למשרה…"
שוב אותו הפינג פונג,
היא מסבירה ואני מקשיבה.
מנסה להשחיל עוד מילה מעבר לשלום הנימוסי,
(יש לציין שזאת משימה לא פשוטה בכלל…)
"שלום קיבלנו את קו"ח שלך בקשר למשרה…"
"נשמע טוב" אני אומרת בטון מרוצה,
רק יש לי בעיה אחת קטנה,
ממש ממש קטנה,
"יש לכן נגישות במשרד? מעלית? רמפה?"
"זה פשוט קריטי לי נורא"
אני חצי נאנחת, חצי מתריאה
"זה ממש לא מפריע לי בעבודה,
זה יותר בשביל הנשמה"
אני מסכמת במסתוריות ובקריצה.
"שלום קיבלנו את קו"ח שלך לגבי משרה…"
ומאז שאני אומרת את אותו משפט החובה,
לרוב אין תגובה! צרצרים בבוקר כמו בלילה.
כי תגידו לי אתן, למה שאני אתארגן לראיון עבודה,
אם יש שם מדרגות לקומה התחתונה או העליונה?
ואין גם התחשבות או קבלה לכל ומכל גווני האוכלוסייה?
(שאלה כבדה, הא? אבל גם די קלה…)
"שלום קיבלנו את קו"ח שלך לגבי משרה"
מעניין למה אין תגובה אני חושבת לעצמי,
אולי המסדרון שלהם צר?
עד כדי כך שעוברים בו רק 2 אנשים ארוך וקצר,
ורק אח"כ כל השאר?
(מודדים במשרד הזה את מידת הסבלנות. יפה…)
"שלום קיבלנו את קו"ח החיים שלך למשרה…"
מעניין למה צרצרים ביום בהיר ומאוורר
אולי הם החליטו לקבל עובדת אחרת,
או אדם אחר שכבר היה להם מוכר?
(איזו מחשבה נאיבית… אבל בתכלס אין על הדר!)
"שלום קיבלנו את קו"ח החיים שלך למשרה…"
מעניין למה אין מענה וההתלהבות מצטננת בשניות,
(כמעט כמו בחורף הקר והמנוכר בין הטיפות)
אולי הם מפחדים ממני?
חושבים שאני עוף מוזר וזר,
בכל זאת אדם שמתגלגל ולא הולך לא רואים כל יום,
זה מפחיד, זה מתסבך, זה מכוער.
(אמאל'ה ממש סרט אימה..)
"שלום קיבלנו את קו"ח החיים שלך למשרה…"
מעניין למה יש שוב שקט אחרי הסערה
אולי הם חוששים שיש לי את הכיסא המסתובב הכי משוכלל,
והם לא רוצים להרגיש סוג ב' או ג' באותו החלל?
הם רוצים להרגיש שאין שום אפליה
וכולם יושבים באותו הכיסא, בחוסר נוחות ושלווה.
אני לא יודעת למה,
אבל שום סיבה מהסיבות שכתבתי כאן לא נראית לי הסיבה.
אז אני עדיין יותר ממוכנה
למצוא את המשרד האמיץ שידע לראות אותי מעבר למגבלה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מבטא יפה את המצוקה.
אבל לדעתי הכותרת מגלה מראש את הנקודה, וזה מינוס.
תני לגלות את זה בקצב אחר.
בברכה