תגית: מחלקה פסיכיאטרית

"אני ככה יושבת עם עצמי, בוכה להשם כמה קשה לי. ומתוך כל הדמעות והייאוש הזה אני אומרת לו תן לי מישהו שיהיה איתי בכאב הזה...."

"אם היינו יודעים כמה התמיכה שלנו היא עולם, כמה זה קריטי כשמקשיבים, נמצאים, מתעניינים, כמה זה מחייה ונותן חיים. במובן הכי פשוט של המילה. אם היינו יודעים כמה כל מילה טובה, חיוך, הרגשה טובה. עוזרים ולוקחים מהסבל, כנראה היינו מתנהלים אחרת...."

"כשמישהו אומר שהוא לא רוצה לחיות, אנחנו קודם כל צריכים לדעת שקשה לו וכואב לו ברמה לא נורמלית, שזה מטריף אותו. והכי בעולם קודם כל להראות לו שאנחנו איתו, שאנחנו רואים כמה קשה לו...."

"אני רוצה לבקש ממני סליחה, מאיילה הקטנה. על שלא הייתי בשבילך מספיק, על שהתעלמתי, הכחשתי, הסתרתי. אני רוצה לבקש מעצמי מחילה, לייחל שאלמד את הדרך לחמלה. שאנהג בכבוד, ברכות, בקבלה, שאתן לי יד ואצעד איתי ביחד כל הזמן..."

"אני מרגישה חולה, בכל הנפש, בכל חלקה בנשמה. הכל בי מפורק, רוצה לצרוח שלא יכולה. יש בי מילוני שאלות - בלי שום תשובות אני אבודה, תשושה. שבעה כבר ממלחמות. לא רוצה להיות חזקה, נמאס לי כבר מהכל..."

"חלק מההתמודדות של אנשים עם התמודדות נפשית, היא שנוחת עליהם כובד שמגביל אותם ומכביד על הגוף ועל הנפש שלהם וגורם להם כל פעם מחדש, לסרב לכם לכל בקשה שאתם מבקשים..."

"ואני עייפה, אני פשוט עייפה מהחיים, המתישים, המאכזבים כל כך. אני מותשת מלחיות חיים כל כך דורשים ומאמצים, כל רגע וכל שניה. כל נשימה בלי כאב היא אוצר, כל מחשבה של תקווה זה משהו שכמעט לא קיים. הנפש רוצה לנוח. לקחת לעצמה הפסקה, אבל היא לא יכולה! איך היא תברח מעצמה???"

"אם אפול - האם אני אקום? האם יהיו לי כוחות להתרומם? איך המקום שאני עוברת אליו יקבל אותי? איך אני אהיה בו?..."

"זה בלתי נסבל, למה כשאני יוצאת אני צריכה להשקיע מאמצים בלהסתיר את ההתמודדות שלי, לא חבל? לא מספיק מה שאני עוברת? אני באמת שואלת כדי לעורר את הנושא הזה..."

"'את רוצה לאכול את המרק הזה? ואת רוצה את הסלט הזה?' ואז היא שואלת באותה נימה: 'את רוצה איטומין'? (כדור הרגעה). ואז מתוך הכאב ותחושת ההזיה של הפרדוקס שהסצנה הזאת מול כולם, התחלנו להתפוצץ מצחוק..."