בחיים יש תקופות כאלו, של שינויים.
עליות וירידות פניות חדות או קפיצה גבוהה מאוד בטרמפולינה. ובתוך כל זה, ילדה קטנה של אבא, שרק משתדלת להחזיק חזק בחבל ולא לאבד את העשתונות כשזה קורה.
הבעיה שלנו היא כזו: כשהשגרה שגרתית ומשעממת – אנחנו מתלוננים. כשחווים טלטלות אחת אחרי השניה – אנחנו מתלוננים.
תמיד נמצא על מה להתלונן, תמיד נחשוב שאם אנחנו היינו מנהלים את זה כנראה שהיינו עושים את זה אחרת. תמיד…
עד שאנחנו אומרים לעצמנו – די.
כשהשינוי מגיע, באמת, אנחנו מבינים שבעצם – די. אנחנו לא יכולים לעשות כלום. ואז מחזיקים חזק.
אני קטנה, קטנה כל כך בידיים גדולות כל כך. קטנה שחווה את השינויים האלו והם נראים לי מפחידים ומשתקים – וגם כשעצם ניתנו לי על ידי מי שאוהב אותי הכי בעולם, גם שאני יודעת את זה ומודעת לזה. אני ממשיכה לאחוז חזק בחבל, בפיסות של שגרה, רסיסים של חיים מוכרים.
ובזמן שאני אוחזת כל כך חזק בחבל, בעיניים עצומות, שיניים חשוקות וידיים פצועות –
הוא בסף הכל אומר לי: "תרפי."
ואני מסרבת, והכל מפחיד, והעתיד נראה שחור, ואני רוצה בסך הכל שהכל יסתדר –
ושוב הוא לוחש לי, תסמכי עלי. תרפי את החבל.
וחושך, וכואב לי, ואני לא מסוגלת להרפות.
אבל הוא מבקש ממני, בדממה, שרק ארפה. שרק אסמוך עליו ואתן לו להוביל.
שאפסיק להתלונן ואזכור שהוא בסך הכל מי שברא והיה העולם, והוא דואג לי ויודע בלי שום ספק מה הכי טוב ונכון לי. שהשינוי הזה טוב, גם אם אני לא רואה את זה עכשיו, גם כשמבחינתי פשוט להמשיך את זרם החיים, בלי דרמות, בלי שינויים.
והאצבעות שלי מרפות, לאט לאט, הן משתחררות.
"אבא – אתה תתפוס אותי?" אני שואלת.
הוא מבטיח שכן.
ואני מרפה.
ורגע אחד אחר כך אני נוחתת בעדינות אל תוך כרית נוצות רכה וורודה, מלווה בחיבוק מתוק, ומבינה –
שבעצם כל השינוי הזה, הוא רק בשבילי. להעיר אותי קצת, לחזור קצת הביתה, אל הידיים הבטוחות של אבא.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
תודה, חיזק אותי מאוד, פשוט להרפות!
מחזק!!