זה נורמאלי?!
"רק שאני אבין, זה נורמאלי? זה נורמאלי שהילדים כל כך תלויים בי? נכון הם קטנים, ואני לא מצפה שיצליחו להתלבש לבד, יצאו לגינה לבד, יסתדרו עם האוכל בעצמם, אבל אולי אני יותר מידי מתעסקת איתם ומארגנת אותם. בשעות הערב כשהם כבר נרדמים , אני בעצמי כבר עייפה, וכבר לא כל כך ברת תפקוד, כבר לא צלולה ובקושי יכולה להתרכז במה שתכננתי להתרכז".
ככה זה אצל כולן?
אולי אני לא בסדר?
אולי משהו לא בסדר עם הילדים שלי?!
איך יש אחרות שמסתדרות כ"כ טוב, יש כאלה שעובדות יותר שעות, יש כאלה שעובדות יותר רחוק, יש להן יותר עזרה? הילדים יותר עצמאיים?
אם אני חושבת על זה, אז כן, אני מוצאת סיבות לזה שאחרות מסתדרות, כנראה שהבעל עוזר יותר, או אחד הילדים כבר מספיק גדול כדי לעזור,
אולי שולחים את הילדים לגינה לבד, או לשכנים…
ולמה בעצם אני חושבת שאני לא בסדר, כי זה השדר שאני מקבלת מהסביבה.
"למה את עובדת רק חצי יום? אחרות עובדות שמונה שעות?"
או "אני חושבת שאת יכולה להספיק יותר" נו, חמותי…
"מה היא חושבת? היא לא רואה את המציאות בעיניים? אני לא נושמת, ושלא תחשבי לרגע, אני כן באלבוסטע וכן מתפקדת, הילדים שלי מטופחים וגם אני בעצמי… אבל זה מעסיק פולטיים! גם בזמן וגם בכוח, איך אומרים גם ללדת אותם וגם לגדל אותם, לא נהיה סופרוומן בגלל זה"
רציתי לומר לך שאת בסדר, לגמרי! נורמאלית, לחלוטין.
כן!
את אמא, ואמא לילדים זו התעסקות ופעילות מאתגרת כמעט אינסופית, בה את נותנת את כוחות הגוף ונפש.
הילדים של חמותך היו מוכשרים מקסימים מחוננים ומחונכים (לאן זה נעלם עם השנים?) בכלל הילדים של הדור הקודם לא עלו אף פעם על כיסאות או על ספות לא רצו בסלון ולא רבו, בגיל שנה כולם היו גמולים ודיברו ברהיטות. מילה של הורים הייתה מילה, היה כבוד, היה חינוך, והיום, עיקבתא משיחא… אז לא כדאי להשוות – אבוד מראש.
לא רק לשוויגער לא כדאי להשוות נתונים, אלא גם לא לגיסה המתוקתקת לאחות המסתדרת ולשכנה, טוב, השכנה לא מי יודע מה מסתדרת…
כשפגשתי דודה נחמדה יוצאת לארוע ביום מן הימים , לא הבנתי איך היא יכולה להרשות לעצמה לצאת בשעה שיש לה משפחה ברוכת ילדים וכבר בן בשידוכים, "היא" חשבתי לעצמי "איך היא מסתדרת?" והיא בחיוכה השובב ומלא המרץ אמרה לי:"תאמיני לי, אני רואה אותך וזוכרת את עצמי עם הפיצקאלאך, אני אומרת לך היום יותר קל לי, כן, ב"ה המשפחה יותר גדולה, אבל לומדים להסתדר בחיים, הילדים בעצמם גדלים ומסתדרים בעצמם וגם מושיטים יד, הנה עכשיו אני יכולה לצאת והבנות בייבי סיטר. אני אומרת לך, את בקושי עושה סיבוב והפיצקאלאך גדלים זה עובר מהר יותר ממה שאת מדמיינת, תהני, תחייכי, זה הולך וניהיה יותר קל"
אני מאמינה לדודה המצחיקה שלי, ואני תוהה למה חמותי לא זוכרת את השנים הללו? אולי אני בעוד עשרים ושלושים שנה גם לא אזכור וגם אדרוש לכלתי על הילדים המקסימים והמוכשרים והמדהימים… ואולי אפילו לא אבין למה לפעמים קשה לה….
פסי דבלינגר – הרצאות אנרגטיות לאימהות
050-4127928 03-6192194
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
3 תגובות
פסי, כתיבה כ"כ קולחת ומתארת בול את ההרגשה של רובנו, האמהות לילדים…
לייק
ומה אם לא נגלתה אלי דודה כזו? 🙂
פוסט חזק ומחזק!