החסד האמיתי והחינמי שנמצא מתחת לעיניים שלנו/ אודל קליגר

אני רוצה להעלות נושא שבדרך כלל לא מדברים עליו ומי חושב עליו בכלל.

איך אני אגדיר את הנושא? חסד של אמת שעוד יחזור אליך באמת.

אני אסביר: בכל משפחה יש הורים, בית וכו', כל אמא נמרה לילדים שלה, דואגת להם למה שצריך, חוגים, בית ספר. ויש את המשפחה המורחבת, הילדים של האחים שלך, בני הדודים וכו'. אנחנו בעצם התרגלנו הרבה פעמים שכדי לעשות חסד צריך להירשם לארגון חסד, לתת תרומה מיוחדת, לעזור ליולדות מסכנות או לעזור לכל מני חולים שצריכים טיול ברחוב. זה מדהים, אבל אני רוצה לחשוף אתכן לחסד שהוא באמת חסד.

חסד זה אומר דווקא למשפחה שלנו הקטנה, המתרחבת והמורחבת. יש משפחות שכל אחת מאוד סומכת על האמא שלהן, הסבתא לעניין המחמאות, אבל מתי בפעם האחרונה יצאת ממקום הנוחות שלך, ראית את האחיינים לבושים נהדר ונתת לאמא שלהן מילה, נתת לה עוד קו של אמון, שאין כמותה. מילה שמגיעה מהדודה! לא הסבתא שזה רגיל.

או כשהילדים נורא  מתפקדים וממושמעים. יש ילדים מצוינים, יש את הילדים השקופים ויש את המופרעים. אני אספר סיפור: לפני הרבה שנים, בערך עשור אחורה, הייתי אצל קרובי משפחה, היו להם ילדים שהלכו בתלם ואחד שהיה כבשה שחורה. הייתי רואה בכל מני רגעים, מצבים, שבתות, וכאלה שאמרו לו 'לך מפה, תעזוב אותו, רד למטה, למה אתה מרביץ, למה אתה מפריע?' ואני באחת הפעמים אמרתי לעצמי 'אודל, תני לו מילה מיוחדת על עצמו'.

נגשתי אליו ואמרתי לו 'תקשיב, אין כמוך! אתה להטוטן, אתה מיוחד!' ואני זוכרת שהוא קיבל את זה ממני, הוא היה בהלם שאני מאמינה לו, מאיפה אני מביאה את המשפטים האלה והוא כל כך רגיל שרומסים אותו ולא מאמינים בו אז מחמאה? עברו ימים ועברו שנים, היום הוא כבר בסביבות גיל 20 ותמיד, אבל תמיד כשהוא רואה אותי, אני רואה איך הלב שלו נפתח אלי. זו מין הרגשה מיוחדת.

גם אני בעבר שלי, הייתי יתומה, אני לא זוכרת הרבה אנשים שקצת יצאו לי מהכלים ואמרו איזה מילה. אני כן זוכרת אנשים שאמרו לי 'לנגר, תעלו הביתה, כבר מאוחר' או 'לנגר, למה אתם זורקים ברחוב?' זה אני כן זוכרת, אנשים שניסו לחנך אותנו כדי שיצא מהיתומים האלה משהו, שיצאו נורמלים. אבל אני לא זוכרת איזה קרובת משפחה לא זוכרת מישהי שהסתכלה לי בעיניים ולא ניסתה לחנך אותי, אלא נתנה כוח, נתנה בי אנרגיה, נתנה לי מילה טובה, גם לא ליד אמא שלי.

דווקא עכשיו כשהמשפחה שלי עברה את כל הטלטלה של הפטירה של אמא שלי והייתי מוקפת באחיינים, בבני דודים, בגיסות, בשכנות. פתאום ראיתי את הכוח שלנו, הדודה מול האחיינים, הדודה מול הילדים של הגיסה, מול הילדים של קרובת משפחה. פתאום היינו בכזה מן ואקום כי אין הסבא והסבתא שיצבטו בלחי, אין את זה יותר. ואמרתי לעצמי 'זה אנחנו הדודות!'.

במהלך השבת ראיתי את אחותי ניגשת לאחד הילדים שלי ואומרת לו 'מנדי, תקשיב, אתה, אין כמוך!'. אני רואה את זה מהזווית, היא לא עשתה את זה כדי שאני אראה או אשמע, ואני רואה את הילד שלי מתחבר אליה באמון כי הוא אמר לעצמו 'דודה נחמה, את מאמינה בי'. אני רואה אותה מול הילדה שלי. אני רואה אותי מול האחיינים השניים שלי. הם גדולים כאלה וחסונים אבל אמרתי לו 'אתה מזה מתוק, אני אוהבת את האחריות שלך, את הרגישות שלך' ואני רואה את אחיינים שלי נמסים מהתרגשות שאני מאמינה בהם וחושבת שהם יכולים.

זה החסד האמיתי!

אז מה אם יש להם הורים מתפקדים? לא תמיד להורה יש את פתיחות הלב הזו להגיד לילד שלו איזה מילה טובה או מחמאה ויכול להיות שההורים אומרים אבל לקבל את זה באקסטרה מהדודה, שהיא הרבה פעמים בתפקיד המבקרת ואומרת 'תחזור לאמא, למה אתה לא עושה את זה ואת זה?'

תעצרי שניה! תעצרי. העולם ממשיך, העולם זורם. זה לא אומר שאת צריכה להיות הדודה שקונה מתנות וקונה ממתקים, זה בחינם. תני אמון בבני המשפחה, באחיינים שלך.

את יכולה כבר מגיל 4 או 5, את רואה ילדה קטנה? תסתכלי לה בעיניים ותגידי לה 'את מיוחדת, איך דודה אוהבת אותך!'. גם לאחיינית, גם לגיסה ולא חייבים ליד ההורים. זה נקרא חסד של אמת.

אם את מאמינה באחיין שלך ואת אומרת לו 'תקשיב, אתה אחד הכשרונות', כשדודה אומרת את זה, הוא מאמין לה מכל הלב. אין פה סוג של אינטרסים של ילד מול ההורים שיכולים להגיד משהו כמו 'אתה ילד נהדר, עכשיו כנס לסדר את החדר'. דודה אומרת את זה נקי.

שמעתן דודות? אחייניות? קרובות משפחה? בואו נאמין בסובבים שלנו, אז מה אם את לא האמא ורק הדודה תני פרגני, זה המהפך שאנחנו צריכים בתקופה הזו.

ממני שחוותה ילדות לא פשוטה,  אנשים לא האמינו בי, אבל כן, אמא שלנו תמיד כל החיים אמרה לנו 'אתם הכי יפים בעולם, הכי טובים בעולם, הכי מוצלחים בעולם'. הייתי רוצה לקבל את זה מאיזה דודה או ממישהי במשפחה, בינתיים נסתפק במה שאמא נתנה…

אני תמיד אומרת שאנחנו הדודות, האחייניות, קרובות המשפחה. בואו נסתכל לצדדים וניתן אקסטרה לאיזה ילד. את רואה ילד? אחיין? תסתכלי לו בעיניים ותגידי לו 'אתה מתוק!', הוא לא ישכח לך את זה לכל החיים.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

תאמינו או לא: יש גמדים בבית הזה! הצילו קורונה! איך לשמור על החיים המשפחתיים מהתפרקות? אלמנת הקורונה: "טו בשבט היה החג של בעלי, הייתם כמו מלאכים" מעבר לנתונים ברחמים וחמלה: תרשו לעצמכן לסלוח לאמא/ אודל קליגר