חשוב כל כך: אל תותירו אותן עם הדמעות מאחור/ אודל קליגר

שיתוף ב email
שיתוף ב print

ערב פסח ממש עוד כמה ימים, אנחנו בהכנות האחרונות ורציתי לשתף אתכן ברגשות שהייתי מרגישה לפני כל חג.

היינו יתומים מגיל מאוד צעיר. אני מגיל 4 ואחותי מגיל שנה ועשרה חודשים, מה שאומר שליל הסדר אנחנו לא זוכרות בצורה שאנחנו יכולות להגיד 'וואי אצלנו בליל הסדר…' או כמו שכל השכנים היו אומרים 'נשארנו ערים עד שתיים בליל הסדר' או 'נשארנו עד 1 וחצי בלילה'. כל כך התביישתי להגיד להם שאנחנו נשארנו בקושי עד 9 וחצי כי לא היה, פשוט לא היה ליל הסדר, הייתה ארוחת ערב עם המצות והיין אבל לא מעבר לזה.

ולמה לא היה? כי לא היה אבא. לא היה מי שיעשה את זה בשבילנו עם כל המאמצים וההשתדלויות של אמא שלי, גם היא עצמה לא הייתה בחיות לזה, היא הייתה בודדה ולבד. היו שכנים, היו אנשים בסביבה אבל כמעט אף אחד לא פתח את הדלת שלו וניסה להסתכל לכיוון שלנו. לכולם היו בתים מיוחדים, בעל, ילדים, משפחה. אבל לנו, משפחת לנגר, לא. זה היה רחוק מהעין, רחוק מהלב. שיסתדרו.

פה המקום שאני רוצה להציף את זה בציבור. החיים עוברים לידנו, לאחת יש התמודדויות בתוך הבית, לאחרת מחוץ לבית, אבל אני רוצה באמת להציף את ההרגשה הזו כשמגיע חג ובפרט חג הפסח, אני זוכרת בתור ילדה ובתור בחורה את הלב שלי דופק במהירות גדולה בשאלה האם מישהו יזמין אותנו החג הזה? האם מישהו מתעניין בנו בכלל? האם מישהו מנסה לחשוב מה קורה בבית משפחת לנגר היתומים האלה? מישהו קנה להם? מישהו דאג להם?

צר לי להגיד שאף אחד כמעט. הייתה משפחה אחת או אולי שתיים שהיו עוזרות ודואגות לתלושי הקמחא דפסחא שבהם קיבלנו ארגז בצל, ארגז תפוחי אדמה, תבניות ביצים ובשר ודגים שזה היה מרגש ברמה שאין לתאר, אבל משהו מלב אל לב, אני לא זוכרת שהיה כל כך.

היום התבגרתי, הזדקנתי, עברתי מה שעברתי, נפרדנו מאמא האהובה שכל שנה מחדש בערב פסח היינו רואים את הצער בעיניים שלה. עוד פעם ליל הסדר ומי יזמין, מי ידאג, מי יתן. בשנים האחרונות אנחנו כבר דאגנו לה, לקחנו אותה אלינו אבל אני זוכרת את הרגעים האלה שכל אישה גרושה, אלמנה, פרודה שיש לה חלל עצום, להבה, שריפה גדולה שהיא צריכה להתמודד איתה לבד.

גם אם יש לה משפחה מסביב, איפשהו ברגעים האלה היא שומעת את כולן אומרות 'אל תשאלי, בעלי לא עוזר, לא מנקה,  הילדים פרזיטים, נמאס לי', אבל זה דברים טכניים, דברים עם חיות. כן עשינו קניות או לא עשינו קניות, את חיה בעצבים יותר או פחות, אבל אותן נשים אין להן את השמחה או את העצבים והאנרגיה.

מי מדבר על קניות? מי מדבר על בישולים? הן בכזה אבדון, הן בכזה לבד, אין לכן מושג כמה זה מושפל, כמה זה עצוב, עצוב לכל הילדים האלה המתוקים שהאבא לא מתעניין, האבא לא בחיים או נעלם לאיזה עולם של תוהו והאמהות האלה צריכות להתמודד איתן לבד.

בואו היום נקבל החלטה, אבל לא דקה לליל הסדר, עכשיו. תרימי טלפון ותשאלי 'היי חברה, מה קורה איתך? איך ההכנות לפסח? תגידי, קנית את הכל? חסר לך עוד משהו?' וגם אם היא אומרת לך 'חסר לי, עוד לא קניתי בגד לילדים או נעליים', פשוט תני לה לספר לך.

אני זוכרת את השכנים שלנו בערב חג היא הייתה לוקחת אותי ואת אחותי והולכת וקונה לנו שמלה. מגיל 9 עד גיל 13, עד שהשרוולים הגיעו לי לאמצע היד, פשוט לבשתי את הדבר הזה שקיבלתי מאהבה.

בואו נהיה עם לב פתוח. תסתכלי ימינה שמאלה, זו שגרושה, היא לא התגרשה כי היה לה כיף, היא התגרשה כי זה כורח המציאות. זו שאלמנה, שבעלה נעלם לה באמצע החיים, לא כיף לה, אבל אם יש לך טיפה רגש של שפיות, תצלצלי. תשאלי מה 'מה חסר לך'. כספי צדקה, כספי עזרה או אפילו תגידי לה 'את המנות האחרונות אני מביאה לך לליל הסדר', לקנות לה איזה שמלה, חלוק, גרביונים לילדות. פשוט תרימו טלפון.

אין לכן מושג, בימים האלה, כשאנחנו עסוקות באקונומיקה והספקים, הן עסוקות בהאם מישהו יזמין אותנו? האם מישהו יודע שאנחנו הולכות לעבור ליל הסדר לבד עם הילדים?

יש לנשים האלה הרבה פעמים משפחות שמרגישות שלא יכולות כי הילדים מופרעים, אין סבלנות, זה לא בכוחות או ביכולת. אני מבינה, החיים גורמים לכולנו לאבד צלם במקום מסויים, אבל בואו אנחנו לא ניתן להן להרגיש את ההרגשה שאני הרגשתי כל השנים.

אני משתפת מהלב שלי, תצלצלו, תשאלו, אם יש אפשרות לארח, אין שמחה יותר גדולה מאישה בודדה שיודעת שמישהו מוכן לקבל אותה לחג. בואו ניקח את זה לתשומת הלב.

לצפייה בדברים של אודל לחצי כאן

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.