אני זוכרת את הרגע הזה שהיכה אותי בתדהמה ,הייתי יום אחרי אחד מהמופעים הראשונים שלי שהפקתי ( 11 שנים אחורה) נגררת מהגינה לכיוון הבית עם שני זאטוטים מיללים. הראש מתפוצץ, הגוף כבד עד משותק, הלאות והעייפות מאיימים למוטט אותי על המדרכה הלוהטת כל רגע .בראש רצו לי הרבה מחשבות,זה שווה את זה?? המאמץ הזה שווה ? האם אני יעמוד בזה? למה בכלל אני צריכה את זה?.
מה רע בעבודה נורמאלית?? עבודה במשרד שהולכים בבוקר וחוזרים בצהרים.ואז שקט עד למחרת… מן הסתם מחשבות שעוברות לכל עצמאית לפחות פעם בחיים. התעוררתי מהדמיון לקול מוכר "היה מדהים אתמול! מיוחד מקצועי ואומנותי!!" מכרה יקרה שלי שבדיוק חזרה מהעבודה (כזו נורמלית:) היא הייתה מרוגשת והחמיאה מכל הלב.."אני שמחה כל כך לשמוע!" עניתי לה.פתאום הבנתי, שיש מי שרואה את ההשקעה, את עבודת הנמלים הזאת. והיא המשיכה לשתף: "אמרתי לבעלי שאני מקנא בך, גם אני רוצה כזאת עבודה" כאילו היא שמעה את המחשבות שלי "זה כיף! פשוט כיף אמיתי ליצור .לאמן .לבחור תלבושות להעלות את זה לבמה את חיה בכיף טהור!" לא הצלחתי לעצור אותה ולומר לה שלפני רגע חשבתי שעבודה כמו שלה זה כיף… "תחשבי מזה לעבוד במשרד זה לא מתקרב לחיים המעניינים שלך. כיף לך שאת עובדת במה שאת אוהבת!" חייכתי והשארתי לעצמי את המחשבות…
האמת? כל פעם שהיא אמרה את המילה "כיף" הראש שלי דפק חזק יותר, הרגשתי בלונה פארק, רכבת הרים רגשית "כיף". יש יותר מזה?
הייתיכל כך בהלם, לרגע תהיתי אם היא מדברת על העבודה שלי, או על סוג של קייטנת אימהות שאני הנופשת שם…אבל העייפות הכריעה, ואפילו לא היה לי כוח להסביר לה שכל מה שהיא ועוד 300 נשים ראו אתמול, זאת עבודה מאומצת של שנה שלימה פלוס חודשיים(!). שלא לומר טרפת סביב השעון בשעות לא שעות. הייתי אז בשנים הראשונות של הבית ספר ונאלצתי לחבוש את כל הכובעים, הייתי המפיקה ,הכותבת,הקריינית היוצרת הכוריאוגרפית בקיצור הכל!!וללא צוות שמתחלק בעבודה. מה שהיא ראתה זו התוצאה (שאני כל כך שמחה הייתה באמת מיוחדת!.)ומהתוצאה היפה והאסטטית הזו, היא הסיקה שהעבודה שלי היא חלום.או בהגדרה שלה כיף טהור!!
אני רוצה לומר כמה מילים על מה שהעין רואה.
אני לוקחת את הרעיון הזה מתוך הספר 'דעת תפילה', והוא מבוסס על דברי המהר"ל ורבי צדוק הכהן. העין רואה את הצורה החיצונית של הדברים. מצד אחד, זו חוויה חזקה ועשירה כל כך של המציאות. מצד שני, העין לא יכולה לחדור את המציאות ולעמוד על מהותה הפנימית. אנחנו יכולות לבכות מתמונה מבוימת, לשפוט סצנה באופן שגוי, לאבד מגע עם האמת. תמונה אחת אמנם שווה אלף מילים, אבל על אותו משקל, אלף מילים יתקשו למחוק רושם כוזב שהיא יוצרת . חוש הראיה הוא מוגבל ואפילו מוגבל מאוד, בעולם של היום במיוחד, התרגלנו לראות כל כך הרבה רגעים מחיים של אנשים אחרים ולפנטז שזאת המציאות, ורק אצלינו הבית מהפכה, והאוכל הוא לא מנת גורמה והילדים לא מטופטפים מהכיפה ועד לגרב או הגרביון .ובתקופה האחרונה זה נושא שעלה רבות כך שלא מרגישה צורך להאריך בו אבל כן לגעת במשהו חשוב כל כך.
אמרו לנו חזל "אין הברכה שורה אלה בדבר הסמוי מן העין "כי העין היא מוגבלת כמו שאמרנו קודם. אבל אנחנו רוצות ברכה עד בלי די .בלי הגבלה בשפע. מעבר למה שהעין יכולה לתפוס.
אז מה נאחל לעצמינו?
שנה של שפע בלתי מוגבל רוחני וגשמי
שנה של הרבה רגעים מושלמים ואולי פחות תמונות מגבילות
שנה של "מה טובו אוהליך יעקב"
ושנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!
שלכן
עטרה הפנר
עטרה היא מנהלת של להקת המחול "נשימה" ושל "בית הספר להכשרת רקדניות", יזמית ויוצרת תרבות
________________________________________
טל'/וואטסאפ: 074-760-4141
אימייל: [email protected]