סיפורו של גורדון
בוקר (לא) בהיר אחד, נעצר מר גורדון. אזיקים הונחו על ידיו, והוא נגרר כבול אל הניידת, ומשם- אל תחנת המשטרה. למרות שהיה בעל עבר פלילי נקי, הבין גורדון היטב מהי סיבת המעצר.
מספר חודשים קודם לכן, מכר מר גורדון את רכבו. העברת הבעלות בוצעה בנוהל הרגיל – בסניף הדואר המקומי, ומר גורדון שמח וטוב לב, פנה לרכוש רכב חלופי. דא עקא, התברר כי שמחתו הייתה מוקדמת מדי. מסתבר כי הנהג אשר רכש ממנו את הרכב, נהג לחנות ברחבי ירושלים, תוך הפרה בוטה של כללי החניה, ונקנס בשל כך מספר רב של פעמים.
ואם תתמהו – מה עניינו של גורדון מנהגי החנייה של רוכש רכבו, מסתבר, כי בשל תקלה במשרד הרישוי, לא עודכנו פרטי הנהג החדש, ובהתאם – שלחה עיריית ירושלים את דוחות החנייה הרבים למר גורדון, חרף העובדה כי מזה תקופה לא החזיק בבעלות ברכב הרלוונטי.
את שני הדוחות הראשונים, שילם גורדון מכיסו. אולם משקיבל קנס נוסף, פנה בכתב לעירית ירושלים תוך שהוא מפרט את השתלשלות העניינים, ומוכיח כי אינו בעל הרכב עוד. עירית ירושלים הבעיה התנצלות, והסבירה כי היא מסתמכת על מרשמי משרד הרישוי, ובשל כך, יתכן וגם בעתיד יקבל גורדון את הדוחות ואף שאינו בעל הרכב. בהמשך, הוטלו על גורדון קנס בעקבות דוח נוסף, וצו מאסר עקב אי תשלום הקנס ודמי הפיגור. גורדון פנה לעירייה תוך שהוא מביע את חששו שייאסר, וביקש לטפל בעניין. עירית ירושלים ניסתה לעכב את ביצוע פקודת המאסר בהודעה שהועברה למשטרה, אולם מסיבות לא ברורות, בוצעה פקודת המאסר. גורדון שוחרר רק לאחר ששילם את הקנס.
*
לאחר שחרורו מהמעצר, ובשל עוגמת הנפש הרבה שהייתה מנת חלקו שלא באשמתו, פנה גורדון לעירית ירושלים בדרישה לפיצוי בגין מעצר השווא. אולם לשווא.
בשלב הבא פנה גורדון לבית המשפט השלום בירושלים, תוך שהוא תובע פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין אותן השעות שישב במעצר על לא עוול בכפו, כאשר העיריה ידעה כי הוא אינו האשם. בית המשפט השלום דחה את תביעתו על הסף, אולם גורדון לא אמר נואש והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.
לשמחתו של גורדון, קבל בית המשפט המחוזי את תביעתו, וקבע כי רשות ציבורית אחראית בגין שימוש רשלני בסמכויותיה. בנסיבות המקרה, כאשר גורדון התריע על התקלה במשרדי הרישוי שהביאה לחיובו שלא כדין, היה על העיריה לוודא כי גורדון לא יחויב שוב, ועל אחת כמה וכמה שלא ייעצר.
אולם, היה מי שחשב כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי. עירית ירושלים. היא פנתה בבקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בגלגול השלישי, סבר בית המשפט העליון (השופט ברק) כי רשות מקומית חבה חובת זהירות מושגית ביחסיה עם האזרח. המשמעות היא, כי באופן כללי, על עירית ירושלים להיות זהירה כלפי האזרחים, במקרה הנדון, משעה שהתריע מר גורדון על התקלה, היה על העיריה לצפות את נזקיו של גורדון, ועל כן על העיריה לפצות את גורדון אף בגין נזקיו הנפשיים שנגרמו כתוצאה ממעצרו שלא באשמתו.
בפסק הדין קבע בית המשפט העליון כי על עירית ירושלים לשאת בהוצאותיו של גורדון, לרבות שכר טרחת עורך-דין, ובסך הכל 500,000 ₪.
דוגמה אחת שמלמדת על כשלי הבירוקרטיה, ועל אזרח אחד עיקש שלא התייאש…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
