יש בקרים כאלו שאני נוחתת למחשב בשעה שמונה בבוקר
כאילו כבר שמונה בערב…
מכירה את זה?
אפילו הקפה לא מצליח לרענן אותי…
עקבתי וראיתי שזה קורה במיוחד כשמשהו בסדרי הבוקר לקח אותי לעשייה שאני לא רגילה אליה:
הילדים נתקעו בלי מפתחות לאופניים (לאיפה שוב הם נאבד בפעם השישים?) והייתי צריכה להתארגן בזריזות להוציא אותם.
ילד ששכח סנדויץ', ("למה שלא תבקש מהמזכירה לחם עם שוקולד? מה רע בלחם עם שוקולד? יום אחד! רחמים! אין לי כוח שוב ליסוע אליכם!" ואז פשרה של לקנות לחמניה בקיוסק)
ציצית שנמצאה פסולה ("אמא מבטיח לך ספרתי, חסר חוט" אני הולכת לברר שוב את ההלכה, מגלה שהוא צודק, חוזרת ומתחילה לחפש עוד ציציות שלימות בכל מגירה אפשרית).
אז, פלא שיש ימים שכבר בבוקר אנחנו מתחילות את היום עם מטען של אנרגיה בלתי אפשרי?
תחשבו על המשימות שאתן רגילות לבצע באופן אוטומטי:
יש אחת שרגילה בכל בוקר לתלות את הכביסה מהלילה ולהפעיל עוד מכונה. אחת רגילה להיות ראשונה במכולת, לקנות לחם טרי וחלב – ישיר מהפרה. היא בכלל לא מבינה, מה אתן עושות מזה סיפור?
אחת מדברת בכל יום עם גיסותיה ואחת לא מצליחה להרים את הטלפון. ככה זה כשאתה רגיל (או לא רגיל) לעשות משהו.
כמו שיש נשים שלא מבינות מה לחוץ להתאפר? ויש כאלו שזהו לחם חוקם! לא יוצאות מהחדר בלי איפור מינימאלי.
כשההרגלים טבועים בנו, הם בכלל לא לוקחים מאיתנו אנרגיה.
(אני מזמינה אותך לקרוא על זה יותר בהרחבה בכתבה הנדירה של חני רחמין, על ניהול משימות בבית, בעבודה ובכלל).
אבל לא על זה רציתי להתעכב, מכאן אני לוקחת את הדברים לתרגול היום יומי ההתנהגותי שלנו.
כמה אנחנו רגילות – לא לקחת ללב מילים שאומרים לנו?
כמה אנחנו רגילות – לנשום לפני שאנחנו מגיבות?
כמה שריר האימון שלנו חזק בכל מה שקשור ליחס מכבד להורים שלנו/של בן הזוג.
כמה אנחנו מתורגלות לבטוח בה' כשהעתיד בלתי צפוי, שהפרנסה לא מבטיחה?
כשלא רגילים, זה סוחט מאיתנו אנרגיה
אבל כשמתאמנים על זה יום-יום, אי אפשר בכלל להפסיק
ההרגל הופך לטבע.
שנתרגל רק לדברים טובים ולעשייה מבורכת אמן!!!
קיץ בריא!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
