כולנו רוצות גאולה. מבקשות בית מקדש, מצטערות על הזוועות של עמ"י בכל דור ודור ובמיוחד בדור הזה, מתפללות על החטופות והחטופים שישובו במהרה ובשלמות לחיק משפחותיהם.
כואב. עצוב. מצב שאין יום שדמעה לא זולגת לי בתפילה או סתם בפקקים חזור מהעבודה באוטובוס,לחשוב על האחים שלנו שבגלות.
בי"ז בתמוז אנחנו מציינים את הכאב הגדול של עמ"י תחילתו של חורבן ושבר, כאב, חד ומפלח, בי"ז בתמוז הובקעה החומה, ואחר כך בט' אב בית עולמים בית המקדש חרב, ומאז שכינה בגלות.
מה זה שכינה בגלות??
מנסה להבין.
בגדול, אין לנו השגות, אבל אולי יש לנו מדיי פעם תזכורות כאלו, שמעט כן נותנות מושגים על שכינה בגלות …
האמת, שלפני שנתיים כשגרתי עם 2 ילדים מתוקים בדירת 49 מטר, היה לי צער עמוק כזה, לא ניתן להסבר, וחשבתי על השכינה.
תמיד גדלתי על המילים: "אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה" מאז שחרב הבית, אבא הגדול שלנו לא מוצא לו מנוח, אלא לצידם של לומדי התורה, של מקימיה. השכינה כמו כל אחת פה, שחיה בצמצום, גם היא מצטמצמת בכאב בד' אמות של הלכה (כמה כאלו יש בעולם הענק שלנו היום?) ורק בבתי ישראל הכשרים ובבתי מקדש מעט – בתי כנסת…
קצת הבנתי מה זה צער השכינה.
והיו ימים של כאב ובכי של תסכול של תחנונים – התפילות נענו ב"ה וזכינו להרחיב גבולינו, כשסימנו על הקיר את האמה על אמה זכר לחורבן, הדמעות לא שאלו אותי וסיננתי לעצמי בשקט:"תודה לך שנתת לי בית גדול ומרווח, ולך עדיין אין…"
לא רק שלך עדיין אין, אתה הלכת מבית הפאר שלך בבושת פנים בגלל בניך שבגדו בך, אתה הלכת מאיתנו כי חטאנו, כי לא הכרנו בך כאבינו מלכנו.
תראה אותנו אבא, תסתכל על הדור הזה, תסתכל על הבנים שלך שמפוזרים בכל העולם, רועדים על חייהם בארצם, נאבקים בדמעות ובקושי, אחים שלנו חטופים, בתים נהרסו, נשרפו,
אנשים נאבדו… ערים שלמות שוממות, מופגזות על ידינו אויבנו.
אנחנו זועקים אליך שתשוב אלינו, שתשכין את שכינתך ביינינו, תבנה לנו את היכלך. פשוט תבוא! אנחנו מחכים לך וזקוקים לך עם כל הלב ועם כל הכאב ועם כל האהבה.
ובינתיים אבא, אני חושבת, איך אני הקטנה אוכל לתת לך ד' בית מקדש מעט בבית שלי, מקום נוסף להיות בו איתנו, לשמוח בנו.
הלוואי שיגיעו ימים בהם "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"
להקים שכינתא מעפרא.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
