מושב אקליפטוס, מרכז הארץ:
יריעת הברזנט הירוק מתוחה היטב, מהודקת על ידי אזיקונים
וחוטי ברזל למוטות אותם חיבר לאדמה מבעוד מועד. בועז אוחז בידיו קאטר ודואג לסלק שאריות מיותרות של חוטי ברזל.
הוא סוקר את הגדר המאולתרת בשביעות רצון.
מכשיר הקשר שלו מתעורר לפתע: ”כאן רועי מהתצפית שלום. ציפור חדשה הופיעה. כנראה מדובר בחופזי זהוב“. בועז נדרך. איזו
בשורה. חופזי זהוב מגיע לאזור?
”כאן בועז. אני מגיע. לאן בדיוק?“
”צפון השמורה, ליד האגם“.
בועז שומט את הקאטר אל האדמה התחוחה וממהר להיכנס לבית דרך הדלת האחורית. הוא סוגר אותה אחריו היטב, עובר דרך
חדרו של גפן; סוקר בחוסר שביעות רצון את בן הזקונים יושב מול המחשב וגבו אליו, ”אני יוצא, כנראה חופזי זהוב. רוצה להצטרף?“
”מה?“ עמום עונה לו.
בועז שב על שאלתו.
”זה בסדר. אני עסוק עכשיו“.
עסוק. עסוק.
בועז חורק שיניים. ”העולם יפה, ואתה מול המחשב. מה יוצא לך מזה?“ הוא פולט בזעם אין אונים לגבו של גפן.
גפן אינו עונה אפילו. בועז ממהר אל דלת הכניסה, פותח את הדלתות הכפולות. אחת מהן משמשת כרשת הגנה מיתושים והאחרת דלת סורגים.
החצר ציורית כמו כל הסביבה. בועז אינו מבחין בכן הציור העומד בצד ובתמי האוחזת מכחול. הוא טרוד בים של מחשבות
מדאיגות. ההערה של תמי מנערת אותו מהרהוריו: ”תיזהר. הצבע על הספסל לא התייבש עדיין. לאן?“
”לשמורה. יש סיכוי שחופזי זהוב נצפתה“.
”איך היא הגיעה לאזור?“
”הגיעה, עובדה“.
בועז מסיר את כיסוי ההגנה מעל הטרקטורון ומכין אותו לנסיעה. ”הציור ממש יפה, כמו תמיד“. הוא מחווה את דעתו בלי
שהעיף לעברו מבט. תמי מכירה בזה שתחום האומנות, במיוחד הציור, מעניין אותו כמו היבול של צוקר משנה שעברה. הוא פשוט
מעריך את העובדה שהיא מצאה תעסוקה הולמת.
למרות זאת, ההתייחסות שלו מייקרת את הציור בעיניה. לא להאמין שהיצירה הזו מעשי ידיה. ”ציירתי את הבית והחצר. לא
ידעתי שהבית שלנו כל כך מיוחד“, היא אומרת בכנות.
”ככה זה. לפעמים רק לאחר שמתבוננים יודעים להעריך“,
פילוסופיה דווקא בועז אוהב. שפמו האפור מרטט קלות וזוויות עיניו מוארות בצחוק כבוש כשהוא מצביע על חרק מזדמן: ”הנה, הביטי כמה נהדר הג‘וק הזה“. תמי משתדלת לא להביע דעתה בקול. מקק קטן פוסע באיטיות משוחררת.
”נו, טוב, בטבע לא אכפת לי לפגוש גם זיקית, למשל“, ממלמלת לעצמה, נזכרת בהיסטריה שפקדה אותה לפני שבוע כשהבחינה
בזיקית צבעונית ליד מדף המיניאטורות מול הכניסה לביתם.
בועז רק מבקש: ”אני חוזר עוד מעט. רק תדאגי על גפן. שישתה, יאכל, יצא לחצר. כל הזמן מחשב מחשב. כמה אפשר?
מה עם חברים? למה שלא יצא קצת לחקור את העולם?“ אלו המשפטים הקבועים של בועז.
הוא יוצא לדרך בנהימה רעשנית, ותמי מוצאת את עצמה עוקבת אחרי החיים הרוחשים על האדמה. נמלים גדולות סוחבות
גרגרים גדולים עוד יותר; חיפושיות מתרוצצות, קרני שמש מפזזות עליהן. הציור שעליו עמלה שעות ארוכות מאבד מקסמו לפתע. רק
גפן שלה מולה, איך הוא איבד את יצר החיים.
מעניין איך זה שעם נעם הכל היה פשוט יותר. נו, טוב, זה כמובן
הדור. נעם גדלה בדור אחר.
אבל גם בדור הזה, החדש, יש אנשים שלא מחוברים למחשב.
למשל נעם עובדת בקליניקה בבני ברק, והיא סיפרה לה על הצדיקים שאין אצלם מחשב. יש להם חיים שונים, בטוח אמיתיים
ומלאים יותר. תמי מוצאת את עצמה מקנאה בדרך חיים הזו לפעמים.
היא עוקבת במבטה אחר חיפושית אחת זעירה. החיפושית יוצאת מהשיירה ופונה לכיוון אחר. תמי חשה דאגה. לאן היא
חושבת ללכת? ולמה? מה עובר לה בראש? קרני השמש משקרות לה שיש דרך זוהרת יותר. הציור הבא יכיל בתוכו שיירה של
חיפושיות ואחת כמו זו, מחפשת.
•
בועז שב כעבור שעה. שמח ומלא חוויות. פניו מתכרכמות כשהוא מבין שלא השתנה דבר בבית במהלך הזמן שבו שהה
בתצפית.
חדרו של גפן אפלולי למחצה. גפן שקוע במסך המחשב, שקית ריקה למחצה של חטיף ובקבוק קטן של שתייה מתוקה.
”גפן, בוא איתי החוצה. נהדר בחוץ. איזה רוח, יופי של סתיו. אולי נראה נחליאלי“.
גפן לא מביט אליו אפילו: ”אני לא יכול, אני עסוק“.
”מה אתה כל כך עסוק?“ בועז מתיישב לצידו, תוהה.
גפן אינו עונה.
’הוא לא מסוגל להתנתק. איך זה קרה ולמה‘, חושב בועז לעצמו.
”בוא נצא החוצה רק קצת“, הוא מתחנן. איך זה שצריך לשכנע
מישהו לצאת לשאוף אוויר.
כשהוא היה ילד, אמא שלו הייתה צריכה להתחנן אליו לחזור
לבית. כל היום היה במושב. משחק, מתעניין, לומד, מביט. מרגיש את העולם.
בועז מביט באי אמון על מסך המחשב.
אז זהו?
וגפן הרי ילד סקרן ונבון, מזכיר לו מאוד את הסבא שלו, שנהג להכין יין מובחר מגפן היין ששתל בגינת ביתו. יין, בו נהגו להשתמש
באירועים חגיגיים ולתת באמצעותו שבח לבורא יתברך.
בועז מושך בכתפיו. גפן יוצא איתו עכשיו לחצר ויהי מה. הוא ניגש למפסק הראשי, ומוריד את השלטר. ”הפסקת
חשמל“, הוא מכריז.
”לא!!!! מה פתאום הפסקת חשמל! תתקשר לחברת חשמל מיד!“ קולות הזעקה הנשמעים מחדרו של גפן מוגזמים מכל כיוון
שיסתכל עליהם.
”בוא נשב קצת בחוץ, נדבר“, מציע בועז. בחצר הם צופים בציפורים נודדות. הן ממלאות את השמים
בציוצים מרהיבים ובמופעי ראווה סוחפים. להקות להקות מכל המינים והסוגים. בקרבת המושב ישנו אגם מים ושמורת טבע
קטנה, והציפורים מוצאות מקום לנוח.
”וואו, איזה יופי, רק יצאת התחיל המופע המרהיב הזה“,
אומרת תמי לגפן.
עיניו של גפן מרותקות.
”זה בגלל שעוד מעט לילה“, הוא מפגין ידענות, ”בערב הציפורים אפילו שרות“.
”יש ציפורים שנודדות בלילה, למשל סוגים מסוימים של ציפורי שיר, הפרוש המצוי, דוחל“. בועז בקיא בשמות ציפורים.
”ספר לנו על חופזי זהוב“, תמי אומרת. שמח לה בלב שהמשפחה ביחד.
בועז נוטל תפוז בוסר ירוק למדי ומצמיד אותו לאפו, נושם עמוקות ומתחיל לקלף: ”אז ככה, הגעתי לשמורה. היו שם כבר
מספר תצפיתנים ו…“
גפן מאזין בהתעניינות גוברת. בדיוק החברים שלו דיברו היום
על ציפור בשם ’חוחית‘. יש אנשים שמוכנים לשלם עליה כסף רב.
מעניין מה אביו יודע על זה.
”חוחית היא ציפור מוגנת על פי החוק. אסור לצוד אותה. הבעיה שהכסף הרב שמוכנים לשלם עליה גורם לאנשים לא ישרים לצוד
אותה על ידי פיתיונות“.
סקרנותו של גפן מתעוררת מיד. ”איך אפשר לצוד אותה?“ הוא שואל במתח קל.
”אה… זה לא העניין. מה שחשוב זה לדעת שהמקום של ציפורים זה בחופש. בורא עולם לא לחינם נתן להן כנפיים. ציפור
צריכה לעוף, לקנן, להיות חלק מלהקה. ציפור לא צריכה להיות כלואה בתוך כלוב. היא נולדה להיות בת חורין“.
”אתה מדבר כמו רב“, אומרת תמי.
”אולי רב עם אנשים“, צוחק בועז. מביט אל האופק. ”ובינינו, גפן, גם אנחנו נולדנו בני חורין. הבעיה שאנחנו שוכחים את זה לפעמים
ומכניסים את עצמנו בכוח לכלוב קטן. איך אפשר להשתחרר?“
גפן מיטיב את הכיפה הצבעונית לראשו: ”תתקשר לחברת חשמל?“
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
חיכיתי לפרק נוסף. תודה על הסיפור. מאד מעניין