ניסית פעם להיות להיות מוצג במוזיאון? | אפרת קופמן

הם מסתכלים עליי ברחוב.

מביטים מכל הכיוונים,

ישר, ימינה מכל הזווית והצדדים,

(הלו, תיזהרו על הצוואר, אני לא אחראית על כיווצים)

מאוד קל לדעת מה הם חושבים

כמה קל?

כמו עלה שעף ברוח מהמדרכות ישירות אל הכבישים.

הם מסתכלים עליי ברחוב, בוחנים ובוהים,

אפשר להרגיש שעל קצת הלשון,

עומדות להם כמויות שאלות ללא פתרון.

(מסתבר שלא תמיד 1 + 1 שווה 2 בהיגיון)

הם מסתכלים עליי ברחוב.

כאילו אני מיצג מרהיב במוזיאון

שהתגלגל ונחת אל רחוב הומה אדם בכישרון

(כן, כן יחד עם הסרט האדום הידוע והמוכר)

שונה, אבל מרשים, מוזר אבל מקסים,

והוא גם נוסע על גלגלים, מדהים!

הם מסתכלים עליי ברחוב.

ואחרי שיתלבטו ויתחבטו עמוק בתוכם,

(בעיקר לילדים יש את האומץ המושלם),

פולטים שאלה לחלל בחיוך מתוחכם,

מחכים שאענה להם תשובה לשאלת התם.

ואני כאן להזכיר שזה לא בוחן פתע,

אם השקע מחובר אצלי לתקע.

(חשוב להבהיר)

הם מסתכלים עליי ברחוב.

ילדים, נשים, גברים וטף

(תזרמו, ככה הולך המשפט מה נהרוס אותו עכשיו?!)

ותאמת? הם קצת איבדו את הסף.

ותאמת 2? לי זה כבר לא כ"כ מפריע.

פעם פעם, שהכל היה ורוד ותמים,

זה היה עליי משפיע,

אבל היום, אני כבר מבינה,

שאם האמא מסתכלת ונועצת מבט,

ולא ממהרת להמשיך בדרכה,

למה שהילדה תבין שלא עוצרים ומסתכלים בשקיקה?

אני באמת שואלת,

והרגע, אולי, תובנה אליכן מתגלגלת

בכל מקרה נקודה למחשבה דופקת לכן בדלת.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אִמָּא נֶהְדֶּרֶת | דסי זייבלד דֶּרֶךְ | לאה הורביץ רָצִים לַשָּׁמַיִם | עִדִּית לִיכְטֶנְפֵלְד יום שיבוש נעים לכולנו | שני פינטו תמיד תזכרי שהגלגל מסתובב לו… | אפרת קופמן