מילות התודה של מוטי מלוות אותו כשהוא שב למשרד. הוא
לא יודע מה מצפה לו.
ירמי עומד ליד עמדת המזכיר, תנועות ידיו הנסערות מספרות
שקרה משהו ואיציק מקווה שזה לא קשור אליו. משהו בתוכו
מתכווץ בלי לדעת מדוע.
הוא שב לעבודתו, בלבו ניגון מיוחד המופיע כשעושים משהו
טוב.
הוא עסוק כל כך ולא מבחין בירמי המתקרב. רק את הטון
הכועס הוא שומע, מספר על סופה שמתקרבת: ”מה זה היה, איציק
המזכיר?“ הוא קופץ ממקומו, מבוהל כולו. אילו היה עונש מאסר
לאנשים שבאים בהפתעה ומבהילים אותך, הוא לא היה מתנגד
לתת לירמי את העונש המקסימלי, ללא חנינה באמצע.
מרוב פחד, הוא אינו מצליח לענות.
”איך העזת להתערב בעניינים של המשרד? איך יכולת לגרום
לכזה נזק? מה חשבת כשהתערבת?“
”אני… רציתי… לעזור… ליהודי שצריך עזרה…“
”מצטער שלא תוכל לעזור לעצמך יותר, יהודי שצריך עזרה
מהיום והלאה“, הכעס נוטף מפיו של ירמי בגלים ארסיים ובטון
ציני ולועג. איציק מתכווץ בכיסאו.
”איך לך יותר דריסת רגל פה! אתה מפוטר!“ מוסיף ירמי, קולו
מתייצב כעבור רגע והוא אומר בזעף: ”עד היום העסקנו אותך פה
בתור פרויקט חסד של ריקובס. אנחנו לא צריכים אותך פה, הבנת?“
איציק מהנהן בלי רצונו, עובדים מתחילים להתאסף סביב.
כולם יודעים שהוא פעל מאחורי גבו של ירמי. כולם חושבים שהוא
צריך לעוף מפה. העיניים שלהם מספרות את זה לאיציק.
פרויקט החסד של ריקובס נאנח, קם ממקומו ואוסף את חפציו
לתיק הגב האפור שלו. את הגאדג‘טים שחלי קנתה לו משאיר
במגירה – לא רוצה להיות מגוחך בעיניהם יותר ממה שהינו.
ירמי עוקב אחריו ומלווה אותו מחוץ למשרד. בחוץ הוא מתרה
בו: ”מילה אתה לא אומר שפיטרתי אותך! אתה רק אומר שאתה זה
שהתפטרת ושהעבודה קשה לך מדי, אני לא רוצה לשמוע שהפרת
את ההסכם הזה! הבנת?“
איציק מהנהן בבלבול ופותח את המנעול הממוספר, עולה על
האופניים ודוהר קדימה – אל החופש הכפוי הזה.
בבית הוא רוצה לחוש נעלב, מושפל או חרד או עצוב. להפתעתו,
כלום מאלו הוא לא חש. האם זה מפני שהרגשות שלו קהו? האם
הוא מרגיש שלא היה בסדר? זה הגיע לו? זה לטובתו?
הוא לא יודע. הוא לא מרגיש כלום.
איזה מסך יורד לו על המחשבות ומחייב אותו לשכוח את ירמי,
את העבודה שלא התאימה לו מלכתחילה, את המשרד.
הוא יוצא מהבית ומתחיל ללכת ברגל.
הולך והולך בלי לדעת לאן. אולי שעה פסע כך ללא מטרה
אותה הגדיר מראש. ההליכה עושה לו טוב. למרות זאת עדיין אינו
יודע איך יספר לחלי שהחליט להתפטר. הוא יודע שהטענות שלה
יהיו צודקות מאוד, שלא יהיה לו פשוט בכלל. הוא מחליט לא
לספר כלום.
איכשהו, ההחלטה לשמור את הפיטורין בסוד מיטיבה איתו
יותר. בלי שהתכוון, הוא מוצא את עצמו עומד מול הבניין הישן
של בית הוריו.
בדמעות עייפות בעיניים הוא מטפס במדרגות המוכרות
והאהובות. ניחוח קל, מוכר, של חדר המדרגות הישן, מכה באפו,
מעורב בריח של בית.
אמו בבית וגם אביו.
הם מקבלים אותו בברכה, לא שואלים כלום. איציק שמח בכך.
רק לקבלה כזו הוא זקוק. קבלה נטולת ביקורת, ומלאת אהבה
והערצה סמויה.
רק בזכותם הוא מחפש את דרכו בחיים, מאמין שיהיה טוב
יותר, למרות שההווה קודר ומלא בסימני שאלה.
אמו שואלת אותו איך הם מסתדרים, הוא אומר שמצוין. אביו
נראה מתוח מעט. ואיציק מתחיל להרגיש לחוץ מעט.
”קרה משהו?“ הוא שואל. אבא שלו עם כוס קפה מעלה אדים.
איציק זוכר שאבא שלו שותה קפה רק בבוקר או בזמנים לחוצים.
עוד סימן שמשהו לא תקין קורה והוא לא יודע מהו. ריח הקפה
מסחרר אותו לפתע במיוחד כי יש בבית עוד משהו לא ברור, מתח
קל ובלתי מורגש.
אמו קמה להגיש לו משהו לטעום, בלי לברר מה ירצה לאכול.
היא קמה כדי שלא יראה את סבר פניה. ליבו הולם במהירות.
”קרה משהו, אבא? ספר לי“, איציק בחור רגיש וטוב לב.
היציבות של בית הוריו חשובה לו יותר ממה שהוא מוכן להודות
אפילו בינו לבין עצמו.
אבא שלו נאנח אנחה ומחייך חיוך טוב.
”חמיך התקשר אלי אתמול“.
”הרב קליג?“
”כן“.
”מה הוא רצה?“ תרחישים רבים מתרוצצים לו בראש. מה יכול
הרב קליג לרצות מאבא שלו.
”אתה זוכר בוודאי, כשקניתם את הדירה התחייבנו כל אחד על
שליש מהדירה, כך שתוכלו לקחת משכנתא שליש על מהערך?“
”כן“, הוא זוכר משהו דומה, מעולם לא הטריח את עצמו לברר
יתר על המידה איך הם הגיעו לדירה. הוא יודע שהרב קליג התחייב,
שאבא שלו התחייב, שהם לקחו משכנתא. מה כל אחד וכמה הוא
לא ידע.
”טוב, אמנם היה לי חסכון שצברתי לך אך זה לא הספיק. למזלי
בדיוק קניתי תכולה של דירה עם רהיטים ישנים ויפים מאוד.
תכננתי לשפץ אותם, קצת לצבוע, ולמכור את הרהיטים בסכום
נאה מאוד. לפעמים יש בתוך הרהיטים תכולה נוספת יקרה ואני
זוכה בה, שכן ההסכם הוא שאני קונה גם את התכולה ולא משנה
אם היא יקרה מאוד או לא שווה מאומה.
היורשים שמהם אני קונה את הרהיטים שמחים שיש מישהו
שמפנה להם את התכולה ועוד משלם להם עליה, ואני עושה את
הכסף שלי. הקיצר, התכולה של הדירה הבטיחה לי תמורה נאה. היה לי
גם קונה עשיר אחד שפנה אלי בבקשה להשיג לו ריהוט עתיק.
התמונות שהצגתי לו מצאו חן בעיניו, וכך יכולתי להבטיח לרב
קליג את השליש של הדירה בעיניים עצומות.
בינתיים העברתי של הרהיטים לחנותו של חנן, זה שיש לו חנות
יד שנייה, אתה מכיר אותו, נכון? הוא חצי שותף שלי“.
איציק מקשיב ברוב קשב. אמו מניחה לפניו צלחת עם עוגיות
שוקו וניל וניגשת לכיוון החלון הגדול בקצה הסלון, מביטה בעדו,
מאזינה גם היא להמשך התיאור.
”אז תוך כדי צביעה ושיפוץ יסודי של הרהיטים מסתבר לי
שחלקם מתפוררים והם לא ראויים לשיפוץ ולשימוש נוסף. זאת
אומרת שהרווחים שחשבתי שאקבל תמורתם לא יגיעו במלואם.
והרב קליג ששילם בינתיים את החלק החסר מההתחייבות שלי
התקשר אתמול וביקש את הכסף. הוא צריך אותו בדחיפות ואני
לא יודע מה לעשות, אני מנסה לגייס את הכסף, קצת לחוץ אבל
לא נורא, העיקר שהבן שלי מסתדר ומאושר“.
ירוחם מחייך ומביט אל עבר איציק בעידוד. איציק אינו עונה.
הוא דוחס לפיו עוד ועוד מהעוגיות של אמא. לא מרגיש את הטעם,
לא יודע מה הוא אוכל בכלל. מחשבותיו דוהרות לכל כיוון.
אז עכשיו, בנוסף לזה שהוא לא לומד, לא עובד, לא מצליח
בכלום, עכשיו גם אבא שלו לא מצליח לכסות את ההלוואה שלקח
מהרב קליג כדי לקנות לו דירה.
איזה חתן מוצלח יש לרב קליג.
אבא שלו מביט לעבר התקרה: ”מי שיכול לעזור זה רק ריבונו
של עולם. הוא נתן אתכם, יהלומים שצריך לדאוג להם, אז הוא גם
יעזור הלאה, נכון, איציק?“
איציק מביט גם כן למעלה: ”נכון, אבא“.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
