סיפור סודי לשבת: תפורה מראש / מאת א. פרינסס

 

בסיפור תפורה מראש, אין גיבור בולט הנושא את הסיפור על כתפיו – ובכך טמונה עוצמתו.

העלילה נעה בין כמה דמויות, שכל אחת מהן מייצגת משהו; שליטה, נתינה, פחד, אמונה, חומר ורוח.

בתוך הקונצרט בולטת דמות קטנה.

פיזית – היא כמעט חסרת תנועה. תודעתית – היא יציבה, רכה, יודעת את ערכה.

היא אינה פועלת על העולם, אלא משקפת אותו. היא הלב הסמוי שבזכותו הסיפור עובר ממצוקה לגאולה.

בכך היא מאירה מחדש את מושג ה"דמות ראשית" – לא מי שמניעה את האירועים, אלא מי שנושאת את משמעותם.

 

"אין מצב! הפעם אתה טועה!" רעם האיש. פניו התעוותו מכעס.

"לא זוכר שטעיתי אי פעם", נעץ עיניים שלוות באיש המריר. אצבעות ידיו שלובות.

האיש נשען לאחור. הכיסא חרק תחת גופו.

הטראומה עמדה מולו במלוא עוצמתה, הוא ניסה בכל כוחו להתכחש לה.

"בדוק שוב!" הפציר, נע קדימה באגרופים קפוצים.

"מצטער, אדוני. הענין סגור", סיים בקול יבש.

מחוגי השעון תקתקו, חותכים את הדממה.

"נסה להימנע ממגע ישיר איתו", הציע בחצי פה. הוא הביט בשעון.

האיש המשיך לשבת מסומר למקומו.

"אדוני, הבה נסיים". כנראה לתמיד.

האיש השליך בזעם שטרות על השולחן, תקע את מגבעתו על ראשו ויצא.

אמצא מישהו אחר. אליו, אני לא חוזר.

*

"כמה נרשמו השבוע?"

"בינתיים עשרים ושתיים משפחות". חני הגישה את הרשימה לאביה.

הוא עבר ביעף על השמות. ידו החליקה על זקנו המדובלל.

"נוכל לקבל רק עוד שתיים".

המצב דחוק לאחרונה, חשב בעגמה. אבל על המינימום לא מוותרים. עשרים וארבע.

הוא פנה לצאת מהבית ללימוד היומי.

"יוסי… סטפן יצר קשר. בקשר לחוב". מלכה לא רצתה לצער את בעלה, אבל לא היתה ברירה.

"השם יעזור", כחכח בגרונו.

"הוא היה חסר סבלנות. אמר שיש מישהו אחר שפנה אליו לאחרונה".

"מלכה, אל תדאגי. הוא יקבל את שלו מתישהו. עד אז ימשיך לספק את הסחורה כמו ילד טוב", ניסה יוסף לשדר בטחון. סטפן לא יחליף ככה סתם מערכת קבועה שמניבה רווח נאה, שכנע את עצמו.

הוא יצא מהבית החמים לקור הנושך בחוץ.

היא עקבה אחריו דרך החלון, נאחזת ברוגע שלו. מעריצה את חכמתו, את תום לבו.

אבל מה עם השמלה שהבטחנו לחני?

כמו תמיד, הוא ימצא פתרון. השאלה רק מתי.

גשם החל לטפטף. היא רצה החוצה, משכה את הכבסים בידיים קרות.

הוא החיש את צעדיו.

די. אף אחד לא פנה אל סטפן. עוד מניפולציה. השם לא ימנע טוב להולכים בתמים.

*

היא היתה מוטרדת.

הזיעה הקרה שעל מצחו סיפרה לה סיפור של פחד עמוק.

הוא ייחס משקל עצום לטראומה שחווה. אולי בצדק, אולי לא. מוקדם לשפוט.

היא קיוותה שיחזור עם תשובה מרגיעה משהו. אבל לא.

והוא החליט לנתק. בעוצמה. שורף עוד גשר בחייו.

למרירותו הקבועה ואופיו הנוקשה, הצטרף כעת קושי עוצמתי.

לאן כל זה יוביל?

שקט מאיים הילך עד מעל הראש.

*

בדרך הביתה נזכר בחוב.

אולי אפנה שוב למוריץ?

ללוות בריבית מהגוי הקמצן? יוסף סלד מהרעיון. פרצופו המכוער ותאוות הבצע שלו הגעילו אותו.

אבל לפעמים אין ברירה. לפום צערא אגרא.

הוא נקש בדלת העץ המהגוני.

מוריץ הציץ בקוקר. לא! אינני רוצה להתעסק איתו!

יוסף שמע תזוזה מעבר לדלת וחיכה למענה.

שניות ארוכות חלפו.

נקישה נוספת.

צעדים מתרחקים נשמעו.

מוזר.

מה יש, כבר לא מדבר אליך כסף-קל?

*

הוא התהפך על המיטה ההדורה. השינה היתה ממנו והלאה.

קם והחל להתרוצץ בחדר החשוך.

הרצפה היתה קרה. מוחו הצטלל מרגע לרגע.

ואם הוא בכל זאת צודק? שאל את עצמו בפעם המאה.

התולעת כרסמה במוחו ללא מנוחה.

"לא אתן לזה לקרות", מלמל לעצמו, "פשוט לא אתן".

צעדיו היו עצבניים וחפוזים. טפיפות רגליו נשמעו היטב, קול חד-חדגוני הדהד מקירות החדר.

לאחר שעה ארוכה חיוך דק התעקל על שפתיו הצרות. עיניו הקטנות אורו קמעא.

זה הפתרון?

רעיון מטורף או הברקה גאונית?

אור חיוור של עלות השחר הגיח מבעד לחרכי התריסים.

*

"שלום הרב סבתו. ממש מודים לכם על העזרה השבועית. תזכה למצוות".

"חן חן. תזכו לעשות".

"אממ… אפשר אולי במקום הסל, לקבל כסף? נפלה עלינו הוצאה דחופה".

"אתה לא הראשון ששואל. מצטער, אבל לא. אין בכוחי לפתור את בעיות היום-יום של כולם. לי יש משיכה להתאמץ בשביל משהו שמעל למציאות האפורה. איך אומרים? כל אחד והמצוה שלו".

"מבין, מעריך. באמת. אבל כשלילד יש חורים בנעליים, יש לנו תחושה מוזרה עם השפע הרגעי הזה…"

"מבין אותך", נאנח יוסף, "מה לעשות? מטרת הארגון לתת לאנשים תחושה ייחודית בשולחן-שבת. לאכול כמו בני מלכים פעם בשבוע. להרחיב את הלב, להרגיש את הנשמה היתירה. זה נותן כח להחזיק מעמד בשגרה המאתגרת".

"כן, נכון". כתפיו של האיש התרוממו קמעא.

"מי שמרשה לעצמו להנות מטוב השם, יום אחד יזכה לשפע ברכה והצלחה, כך אני מאמין. זה מה שאנחנו שואפים לעשות ב'אור ליהודים'. מאחל לכם, לכולנו".

"אמן. ושוב, יישר כח".

יוסף המשיך לדרכו.

לוּ הייתי יכול לארגן גם חלוקת נעליים לחגים. שאף ילד לא ידע מחסור, לא ירגיש שונה.

'יפו פעמייך בנעלים'. כן, כך הייתי קורא לארגון, הגה יוסף בדמיונו.

*

היא חשה בושה.

האובססיה החדשה נכנסה לחייו של האיש. זה מה שהניע אותו כעת בחייו המשמימים.

העיקר שישלוט במצב. כל השאר לא עניין אותו.

הוא נעשה חיוני יותר, פעיל יותר. אבל עצביו הלכו והתרופפו. החששות ניקרו במוחו ללא הרף.

כמה זמן עוד אהיה שותפה בעל כרחי לתוכניותיו האפלות?

עד מתי אשא את סודו לבד?

*

הוא חיכה לו בפינה, בועט באבן בקוצר רוח.

"יוסף סבתו!" קרא בהפתעה מעושה.

"תגיד, יוסף, מה נראה לך? אני לשכת הסעד?"

"הו, סטפן. בדיוק היום חשבתי עליך", נאנח יוסף. "א…אל תדאג, אשלם לך עד הפרוטה האחרונה". מאיפה בדיוק, השם יודע.

"אבל מתי? החוב תופח ויש לי הוצאות!"

הוצאות… גיחך יוסף לעצמו, הלוואי עלי מאזן ההוצאות וההכנסות שלך…

"בקרוב. אני מחזיק ראש לגבי החוב יותר ממך. בסוף אתה מקבל את המגיע לך. בינתיים, אל תשכח את יתרונות ההסכם בינינו".

סטפן נהם משהו, והמשיך לדרכו.

כמה פעמים כבר שיחקו את הסצנה הזו?

שניהם לא זכרו.

*

המוכר זיהה אותו מיד.

"ארגנתי את מלא הסכום", אמר האיש, נחוש ובטוח בעצמו.

"אני לשירותך". הוא נעל את הדלת.

האיש הושיט מעטפה תפוחה.

המוכר ספר את השטרות במתינות.

איזה יופי. לא כל יום מזדמן כזה דג שמן.

הוא הגיש את התמורה לאיש ביראת כבוד.

הם נפרדו לשלום.

האיש יצא לרחוב, מצמיד לליבו את החבילה היקרה.

זהו.

אין דרך חזרה.

*

הוא התבונן בהן וחישב את צעדיו.

ניגש לשפות את הקומקום, מותיר אותן לבד בשולחן.

היא הביטה בה מוקסמת. איזו מוארת!

"עם מי יש לי הכבוד?" שאלה בחשד. קולה הקטיפתי רטט קלות.

"פנינה פרלמוטר. יכולה לקרוא לי פֶּנִי. ואת?"

"עדן המבורג", ענתה קצרות. אל תסתנוורי ממנה, שלא תתאכזבי, חלפה בה מחשבה.

"איזה סדר ונקיון", ניסתה פנינה לפתוח בשיח. "תגידי, תמיד כזה ריק פה?"

"לאחרונה התרוקנו הרבה מדפים. כל מה שיקר, זז מפה. אבל זה לא משנה, תמיד היה ריקני וקודר כאן. המקום הזה רחוק מלהיות גן עדן…"

הציניות נורתה ממנה מהר מדי. מרירה למדי.

פנינה שתקה. חיפשה את המילים הנכונות. אוי ואבוי, כמה אנרגיה שלילית יש כאן.

"העבודה אמנם לא קשה מדי", התרככה עדן, "אבל האווירה מדכאת. חונקת. לפעמים מאיימת".

"כמה זמן את כאן?"

"כמעט שנתיים". מספיק זמן כדי לאבד אמון בכל הסובב, חשבה לעצמה עדן. "ומה איתך, למה הגעת לכאן?"

"אינני יודעת עדיין. מה שבטוח, אנוח קצת מההמולה והרעש ששררו סביבי".

"מה היה התפקיד שלך?" הביטה בה בעין בוחנת.

"הייתי בקידמה. צריכה תמיד להרשים. לקוחות רבים הגיעו לחנות בזכותי. הרבה עסקאות נסגרו לאורי".

"את שווה יותר ממני. אין מה להשוות בינינו, אני יודעת. אבל כאן, אני בראש. תמיד למעלה. מעל כולם". אוף, למה אני מתנשאת?! אולי היא עוד תהיה חברה שלי.

"לי דוקא הפריע להיות מקדימה, כל הזמן לעיני כולם. מקוה שפה יהיה רגוע ושקט", הגיבה פנינה. קולה היה זך. חף מכל טרוניה.

"רגוע? תשכחי מזה! שקט? כמו בבית קברות! יש לו קיפאון רגשי, חוסר פירגון משווע, ובזמן האחרון, הוא גם מלא פחדים ושנאה".

פנינה הביטה בעדן בעיניים בורקות. את נראית כבויה, כמעט מיואשת. אבל יש בתוכך משהו טוב, אצילי, רועד לצאת מתוך החספוס.

היא שלימה עם עצמה. חלקה, רגועה וקורנת כל כך, חשבה עדן, כמעט נגד רצונה.

איך היא עושה את זה? למה אני לא יכולה?

לא יכולה? בטוח? משהו בתוכה רטט לרגע.

*

הוא חזר אל השולחן, בחן אותן במבט ממוקד ושקול, והתחיל להוריד לפסים מעשיים את החיבור ביניהן.

ראשית פנה אל עדן, דואג לפנות מקום במרחב שלה, מכין את התשתית לפינה המדוייקת בה פנינה תשתבץ.

עדן נרתעה, אך שמרה על ארשת עניינית. היתה לה ברירה?

כדי למנוע התנגשויות, דאג לרפד את פנינה מכל כיוון אפשרי.

פנינה התכנסה לתוך עצמה, מכילה את השינוי המפתיע. היא חיכתה לבאות.

פעולותיו היו מחושבות. הוא עבר מאחת לשנייה מדי פעם.

הכי חשוב שהחיבור ייתפס בטבעיות, כאילו שום דבר לא השתנה.

הוא סיים ונאנח בסיפוק.

מעולה.

תכנית תפורה לתלפיות.

*

"מקוה שאני לא מפריעה לך", אמרה פנינה.

"לא", ענתה עדן קצרות. נהיה קצת קר באיזו פינה. לא נורא. "ומה איתך, נוח לך במצב החדש?"

"בסדר. לא פיתחתי ציפיות. אבל לא'מבינה את הראש שלו. למה הוא צריך שתעטפי אותי מכל הכיוונים?" עדן יודעת למה. אני בטוחה.

עדן שתקה רגע, מהורהרת.

"פֶּנִי, אל תנסי להבין אותו בדרכים קונבנציונליות. גם אני לא יורדת לסוף דעתו, למרות שלעתים אני נמצאת הכי קרוב אליה. בגדול, הוא מנצל כל דבר לצרכיו, בדרך כזו או אחרת".

לשתף אותה בסוד שלו?

"אבל לא הסכמת להשלים עם זה. את עדיין מנסה להבין לאן הכול מוביל", ניסתה לדובב את עדן.

"נכון, אבל אני תקועה עם המצב", קולה היה שקט ועייף. "קשה לי, אני מרגישה כל כך… ריקנית". אוי, כמה רעל חדר אלי ממנו.

"עצם זה שמפריעה לך התחושה הזו, דוקא אומר שאת ממש לא ריקה", חייכה פנינה בעדינות.

היא הכירה מקרוב מה זה אומר להיות תקועה, אבל תמיד עטפה את הקושי והתרגלה להפיץ אור לכל סביבתה.

לפתע חשה שאולי זו מעמסה עבורה להיות לצד עדן.

היא מלאה עצב. כבדה. אסור לי להישאב לזרועות הייאוש שלה!

מוכנה להיות שם בשבילה, אבל בשום אופן לא לקחת אחריות על הרגשות שלה.

*

הוא שהה לבדו במטבח הארגון, עומד מהורהר מול המדפים.

הם היו כמעט ריקים.

ידיו נחו בכבדות על השיש הארוך.

הגירעון מתמשך, המשפחות מחכות לסלים. מה יהיה?

הוא הרים את עיניו למעלה.

"ריבונו של עולם", מלמל יוסף, "עזור לנו להמשיך בחלוקה. עד היום ליוותה אותנו הרבה סייעתא דשמיא. אנא, מאוצר מתנת חינם חננו", ידו נחה על קצה מדף ריק.

"אני מאמין בניסים. אבל אם לא נזכה, אקבל הכול באהבה ואודה לך על מה שכבר עשינו. יקחו אולי אחרים את העול, הרבה שלוחים למקום".

הוא פנה לסדר את המדפים, מתוך הרגל של מי שמאמין שהריק יכול להתמלא בן-רגע על ידי הכול-יכול.

"מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה", זמזם לעצמו.

*

הפחד העמוק שהאיש נשא איתו, בא לה בגלים. היא התחילה להבין את המצוקה של עדן.

ממה הוא כה חרד?

הקשר ביניהן העמיק.

"מוכרחה לומר, יש לך אור פנימי שלא תלוי בסביבה. הלוואי עלי", אמרה עדן לפנינה בגילוי לב.

"מקוה שאכן כך". רק שלא יתעמעם חלילה במקום החשוך הזה.

"איך את מצליחה לשמור עליו אחרי מעבר כה חד בחייך?" השתוממה עדן.

"מרגישה שהכול תפור מראש, בהשגחה פרטית. שאני חלק מתכנית גדולה". לאטה פנינה.

"ואני?"

"גם את, בוודאי". קולה היה צלול.

"והוא?" שאלה עדן בחשש. הווייתו הילכה אימים עליה.

"הכול כלול… הוא רק משלה את עצמו שהוא שולט במציאות חייו…"

ואז, עדן גילתה לה את הסוד.

ככה?

זה יכול להתפתח לכל מיני כיוונים… זו תהיה בשבילי יציאה מאפלה לאור גדול. ניצוץ תקוה נשקף מעיני פנינה.

"לא יודעת כמה הפחד שלו מוצדק. תכל'ס, אני הרווחתי מזה חברה טובה", סיכמה עדן בקולה הקטיפתי.

השאלה לכמה זמן… הרהרה פנינה, קולטת ברגע מה שעדן המקובעת עדיין לא תפסה.

משהו בה הצטמרר. לא מהקור.

*

הוא יצא מביתו להליכה היומית. צעדיו מדודים, מבטו יציב וממוקד.

האוויר היה צלול, ריח האדמה לח מהגשם האחרון. קרני שמש אחרונות ליטפו את פני העוברים והשבים, מותירות צללים ארוכים.

הוא עלה על הגשר הראשי, השפיל את עיניו הקטנות לנהר הנשפך אל החוף.

שום דבר לא הכין אותו לדרמה שקרתה באמצע הגשר.

*

"הדג טעים במיוחד", החמיא יוסף.

"אבא, אתה אומר את זה כל שבוע!" הגיב חיים בן הארבע עשרה, וניגב את שפתיו במפית.

"זה סוד התבלין של שבת", נענה יוסף.

"לא משנה איזה דג אבא מביא, אחרי שהוא צולל ברוטב הזה, הטעם מושלם", החמיאה חני.

מלכה נאנחה בסיפוק. משתאה כל פעם מחדש איך היא מתמרנת בין הכנות השבת לחלוקת הסלים למשפחות.

היא לא צריכה לומר כלום, הוא כבר יודע. "הסוד לא טמון בדג, אלא איך את מספיקה להכין את הכול בימי ששי הקצרים", קרץ יוסף.

"נו, חיים, תגיד דבר-תורה", פנה אל בנו בחביבות.

*

היא עפה באוויר.

הרוח הסוערת שיחקה בה, מטלטלת אותה בסחרור ללא רחמים.

"היא נופלת! היא נופלת! הצילו!" צעק בקול שבור ממרומי הגשר.

הוא רץ מבוהל, ידיו מושטות לעבר הריק, מנסות לתפוס אותה.

כמעט הצליח לאחוז בה, אך הרוח הקדימה אותו והטילה אותה מטה לעבר מי הנהר האפלים.

הוא נתקל במעקה הגשר וקרס על ברכיו.

"לא! לא, לא!" זעק בחוסר אונים.

הרוח שרקה עוד רגע קט ונרגעה כלא היתה, מותירה אותו המום וכאוב, כובש את מבטו אל הנהר.

האנשים מסביב הביטו בו נדהמים.

חלקם עצרו, מבולבלים. ניסו להרגיע.

"מוריץ, אתה כאילו… נקשרת אליה? יש עוד הרבה כמוה…"

"היא היתה כל כך יקרה לך?"

"היא שקועה עמוק במים, מוריץ. תשלים עם זה".

הוא לא הצליח לדבר. מפיו נפלטו רק קטעי הברות.

"א… אני… את…ם… לא מ…בינים… יש… היא… לא סתם…"

מה קורה איתו?

האנשים בעיירה הכירו היטב את מוריץ העשיר הקמצן. לא מעט מהנוכחים שמחו לאידו כעת, על אף שלמראית עין לא היתה הצדקה לצערו הגדול.

"האיש יצא מדעתו, מה?" לעג אחד.

"לא שמקודם הוא היה ממש נורמלי…" עלץ חברו.

אחרים נדו בראשם.

אפשר לחשוב… סך הכול מגבעת המבורג יוקרתית.

אך היה אחד שלא היה מופתע. הכאב הפנימי של מוריץ לא נעלם מעיניו. הוא היה מודע לרובד הנסתר מעיני השאר, והבין לעומק את תסכולו.

*

הרוח היתה מרוממת, מפצה על החבטות שקדמו לה.

היא ליטפה את עדן, חידשה את פניה. גיהצה את הקטיפה שלה.

"יו, איזה כיף". מזמן לא חשתי כזה שחרור.

כולה היתה השראה, שקועה בחוויית הניתוק מהאיש שנשא אותה על ראשו רק לפני רגע.

היא החלה להתנקות מהכבדות, מהמרירות. מכל המחנק שאיים עליה.

איזה ריחוף מרענן! רוח צעירה נכנסה בי.

רגע.

"פֶּנִי, את בסדר?" התפנתה להתעניין סוף סוף.

"כ… כן…" פנינה חשה חבולה, למרות שלא נשרטה, רק כמה תפרים נפרמו. היא היתה דרוכה לבאות.

"הרוח פסקה, אנחנו בצניחה חופשית", ניסתה פנינה להתבטא ברוגע.

"תרתי משמע", עלזה עדן. לא קולטת לאן הן צוללות.

"את נראית ממש בעננים", אמרה פנינה. ולא הוסיפה. אין לך מושג מה הולך לקרות, ואולי מוטב כך.

שאון זרם עלה מלמטה.

פנינה נצמדה אל עדן, שתגונן עליה בנחיתה.

מים קפואים צרבו אותן באחת, סוחפות אותן בתנופה אדירה.

*

הכאב היה משתק.

כל מה שהיה שלו, שהרגיש חלק ממנו, נבלע עמוק בנהר.

מוריץ חכך בדעתו.

לגלות לאנשים את הסוד? בטח מישהו יסכים לצלול תמורת תשלום הגון.

טעות. כל מי שיצלול יתפוס אותה לעצמו.

אציע להם לצלול בשביל המגבעת תמורת תשלום הגון. כך יש סיכוי שתחזור אלי בלי שיידעו על האוצר שבפנים.

ומה כולם יחשבו עלי? קמצן מוזר, רודף אחרי המגבעת שלו בכל מחיר…

כמה מטופש היה לצאת ככה החוצה.

לוותר על הרכוש או על הכבוד? דילמה קשה.

מי הנהר המשיכו לזרום בהתמדה. הוא הביט אליהם, ליבו נחמץ.

אעבור לעיר אחרת. העיקר שלא אפסיד את רכושי.

כמעט פתח את פיו. לפתע הבחין בחטף באסטרולוג, עומד לא רחוק ממנו.

'לא זוכר שטעיתי אי פעם… הענין סגור', נזכר במילותיו.

להתבזות כך מולו? זה כבר יותר מדי.

*

"הי, שלום".

"מי אתה?" התנערה עדן.

"שמי יובל נהרי. קר לכן?"

"די קר", השיבה עדן, חשה את סיבי הלֶבֶד שלה ספוגים מכל עבר, חוששים ומכווצים לתוך עצמם.

"ממ…אוד קררר…" רעדה פנינה. כולה מוקפת מי נהר מקפיאים, דוקרים ומשתקים.

"תזרמו עם זה. אני תמיד מוביל הלאה. כמה דקות, ואתן נשפכות לים, שם לא קר כל כך", קולו היה רגוע, כאילו צף בין הגלים. "שתהיה לכם סחיפה נעימה".

סחיפה? נעימה? עדן לא התחברה לצמד המילים.

המים צלפו בה. הקור כפה עליה לחזור למציאות. היא החלה לחשוש מהבלתי נודע.

"פֶּנִי, שמת לב שהתפרים סביבך רופפים? שרק לא תיפלטי ממני…" הדאגה לפנינה שימשה לה מפלט.

"כן… א…ני נאחזת בך בין רר…צועת העור ל…שוליים. לו…חץ לך?" הקור נקש לה מבפנים ללא רחמים. קולה היה צרוד וחלש.

"לא נורא. אבל פֶּנִי… אמרת שהכול תפור מראש!? תכנית גדולה…"

"כ…ן", נאנקה, "ע…ד…יין מ…רר…גישה…"

"איך?" שאלה עדן בייאוש, משתוממת מפנינה האופטימית.

עוד מעט הים בולע אותנו. בשביל מה כל הדרך הזו?

פנינה לא ענתה.

אני בלתי שבירה.

היא התגוננה בחירוף נפש מפני מי הנהר.

המים נלחצו אל המעטה הזוהר, תרים אחר נקודת חולשה, מתעקשים לחדור.

סדק אחד ואני אתפרק לנצח.

בכוחה הדל ניסתה לשמור על איזון. היא החלה לנוע בתנועות סיבוביות, מחליקה מעט מכמויות המים האדירות שהמשיכו להלום בה.

עוד מאמץ קטן! הים יהיה פחות קר. פחות לוחץ.

היא היתה נחושה לנצח בקרב הזה.

*

הוא קם באיטיות וניער את בגדיו.

"אני אהיה בסדר", אמר לסובבים בארשת נוקשה.

נשען על המעקה והביט בעצב כלפי מטה, מחכה שיניחוהו לנפשו.

מוריץ הבודד. כך הכירו אותו בעבר, וכך גם כעת. אף אחד לא התעכב על ידו יתר על המידה.

הוא שרך את רגליו בכבדות הביתה.

בתנועה אוטומטית הושיט ידו למגבעת. להוותו, נזכר שהיא איננה, על כל המשתמע.

רגע.

אמנם הפסדתי את כל רכושי, אבל אליו – הוא כבר לא יגיע…

האסטרולוג בכל זאת טעה.

הו, אם זה היה קורה, לא הייתי עומד בזה.

הוא המשיך ללכת, זקוף למראית עין. בפנים, התפר הראשון כבר נקרע.

*

"…לא כתוב 'ששת ימים תעשה מלאכה', אלא 'תיעשה מלאכה', כאילו היא נעשית מעצמה. למה?" חיים חייך חיוך ביישני, "כי פרנסה מן השמים, אנחנו רק עושים השתדלות. בסוף, היא באמת מזדמנת מאליה". מבטו נדד אל אביו, מחפש אישור.

"וממשיך הפסוק 'וביום השביעי יהיה לכם קודש'. כלומר, אם תבינו את זה, יהיה לכם קל לשמור שבת, לא תחששו שאתם מפסידים שאינכם עושים בו מלאכה", סיים חיים.

"יפה!" התפעל יוסף. "זה לא סתם 'וורט', זו ממש המציאות בשטח", הוא הצביע על שאריות הדג במגש, "כמה פעמים ראיתי אצל סטפן איך חותכים דג גדול, ומוצאים בבטנו דגים קטנים, וראה זה פלא – ראשי הדגים תמיד היו מופנים כלפי הזנב שלו, אף פעם לא להיפך. זאת אומרת, הדג הגדול לא ניזון מהדגים שהוא מנסה לטרוף, אלא מאלו שהשם יתברך מזמין אל פיו. גם אצלנו זה כך, כמו שכתוב 'ותעשה אדם כדגי הים'. יישר כח שהזכרת לנו, חיים".

"אה, לכן נוהגים לאכול דגים בשבת?" אמרה-שאלה חני בקולה הדק. עיניה הכהות נצצו בסקרנות.

פלפלית הילדה הזו… מלכה הביטה בה בחיבה.

*

השצף פסק באחת.

שקט. עמוק.

הן שקעו יחד, נסחפות באיטיות אל תוך הים.

הלחץ השתחרר מפנינה.

מי הים עטפו אותה בחום רך, ממיסים את הקפאון שאפף אותה.

הסכנה חלפה.

הו, שום דבר לא יהיה יותר גרוע, נשמה לרווחה.

"הגענו לתחנה הבאה", שברה פנינה את השתיקה.

יותר נכון, לתחנה הסופית?… לא משלה את עצמי למשהו אחר, חשבה עדן. היא היתה מסורבלת, ללא כוח עמידות.

"לא נפגעת. בכלל. גם הברק שלך", אמרה לפנינה.

פנינה שתקה במבוכה.

מה אענה לה? לא רואה אותה מבחוץ, מתארת לעצמי שהיא נראית לא משהו.

המים המלוחים חדרו אל סיבי הלֶבֶד, צורבים ומכבידים, מושכים את עדן למטה. מניעים אותה מצד לצד כמו ריקוד פרידה אחרון.

היא ניסתה להיאבק, אבל הכוחות לא היו שווים.

די. לא יכולה יותר.

עדן הרפתה.

תוך דקות הוטחה לקרקעית הים, שרועה על הצדפים.

היא שחררה אנחה כבויה אל הריק הנצחי של המעמקים.

*

טוני בלופין שב בשלווה הביתה.

עוד יום עבר ברוגע, ללא מאבק מיותר אחר פרנסה.

רבים כמוהו התחרו על אותו אפיק.

הוא כבר לא צעיר. יתרונו הגדול הוא הנסיון הרב שצבר.

הוא ידע כיצד לקחת סיכונים, מתי לשחות עם הזרם, ומתי לסגת ולחפש נתיב הכנסה אחר.

חכם לא מתקרב לפיתיון שפיקח יודע להימלט ממנו, זה היה המוטו שלו.

בסך הכול הוא היה מרוצה. רוב הזמן לא ידע מחסור. אבל לאחרונה משהו בו רצה יותר. משמעות. תכלית.

לפעמים היה עוצר, ומקשיב באוזנו הפנימית לרחשי השוק.

הוא סלד מהסוחרים שעסקו שם בתחרות אכזרית, בלתי פוסקת.

גם הקונים, רק מעטים מהם ידעו להעריך סחורה משובחת. לכבד אותה.

אף אחד לא רואה בעיני רוחו את הדרך הארוכה, את המסע המאתגר שאנחנו עוברים?

אבל פעם בשבוע מגיע לשוק איש אחד. מיוחד.

איזה אור פנימי יש לו! השתאה טוני כל פעם מחדש. מביט. מרגיש.

מקווה.

*

"…את מבינה? שאפתי להעניק כבוד והדר לבעלים שלי. לא חשבתי שאתבייש כל כך להיות על ראשו. אני, שהייתי סמל לאצילות, הפכתי לכיסוי של מזימה. נהייתי ספוגת זיעה חמוצה של חרדה מאיבוד הכול, שותפה לשנאה עמוקה כלפי איש תמים", התמרמרה עדן.

"לך היה רצון להיות טובה. מצידך היית מוכנה לתת את כולך, וזה העיקר", עודדה פנינה. "מבחן התוצאה הוא לא מה שקובע. זו בעיה שלו שהוא לקח אותך למקום אחר".

"את צודקת. כך צריך לחשוב, להאמין. אבל זה קשה. איך את תמיד יציבה, לא מושפעת לרגע מהסביבה?"

"יודעת מה אני שווה, לא צריכה אישור מאחרים. אבל מה את חושבת, לי אין רגעים קשים?"

עדן הלכה ונשחקה.

גרגרי חול קיננו בין קפליה הדהויים. אצות דקיקות החלו להתלפף סביב שפתה, מעוותות את צורתה, מכתירות אותה בכתר של כליה.

"פֶּנִי…" קולה היה חלש, מתערפל בגלים, "זהו, הסוף שלי מגיע. אמרת שגם אני חלק מהתכנית…" תחושת אובדן הציפה אותה.

"כן. את עדיין. מרגישה שלא זכית לעדנה? לא נכון. ממש לא. שמרת עלי, היית תחנת-מעבר בשבילי. אמשיך מכאן. אין לי מושג מתי, איך ולאן. אבל כשאגיע ליעד, לייעוד שלי, זה יהיה גם בזכותך. אל תחששי, עדן… את תעלי מכאן ישר לגן עדן".

כן, יצא ממני משהו. אבל, מישהו יזכור אותי? עדן רצתה לברך את פנינה. כוחותיה לא עמדו לה.

"פֶּ-נִ-י…" לאטה במאמץ אחרון. גוועת.

פנינה נצצה. דומעת.

היא היתה מופתעת עד כמה נקשרה לעדן.

*

מערבולת התקרבה, הסתחררה מעליהן, מניפה מה שנותר מעדן.

נפילה קטנה.

פנינה החליקה החוצה.

במקום בו השקט לא נגמר, המתינה לבדה בסבלנות. חרישית. מוכנה.

המים המלוחים עטפו אותה, מסתירים מעט מזוהרה. חלקיקי אור עדין נשברו ממנה, מתריסים כנגד האפלה.

זרמי הים שיחקו בה, מקפיצים אותה מדי פעם מעל הקרקעית.

לפתע, חושך נפל עליה.

משהו גדול שאב אותה פנימה.

*

הוא התנדנד בעצלתיים, כמו סבא חכם שראה כבר הכול. קמטים עדינים סביב פיו הרחב רעדו קלות.

"הצעירים של היום…" מלמל כשחלפה לצידו להקה במהירות מסחררת, "תמיד ממהרים לשום מקום. לא יודעים להעריך טיול איטי ומהנה".

רגע.

מה קורה לי?

רק פותח את הפה, ומקבל מיד שפע. הרבה מעבר לרגיל.

מוזר.

הוא חלף מול שונית אלמוגים מבהיקה. פיו נפתח לרגע, ומולו נלכדה השתקפות. זוהרת. עדינה. בוקעת מתוכו.

"מי את? איך הגעת לכאן?" קרא אל תוך בטנו העמוק.

ואיזו הילה! השתאה טוני. אף פעם לא ראיתי משהו שמאיר ככה מבפנים.

״אתה… בלעת אותי", ענתה פנינה בקול צלול. "לא בשביל לעכל…" מלמלה.

״אה, לא? למה?״

״כי אני צריכה להמשיך. הלאה".

הלאה-הלאה-הלאה, הד עמום חזר מהחלל הרטוב. נשמע כמו הבטחה לא ברורה.

"הלאה? לאן בדיוק?" שאל טוני.

"לאן שתוליך אותי. אבל אתה כבר לא רודף אחרי שום דבר, הא?" פנינה ראתה מסביבה עשרות דגים קטנים מפרפרים, צמודים לקרביים.

"למה לרדוף?" צחק צחוק עמוק שהרעיד את מימיו הפנימיים, "אני רק פוער את פי, ותוך דקות הם נכנסים פנימה. כבר הרבה זמן זה כך. ועכשיו, הם ממש נמשכים אלי כדגים אל האור".

*

"…כל חיי שחיתי מתחת לסירות, נזהר לא להילכד ברשתות. חשתי את פחד הדייגים כשהים סוער, את השמחה שלהם כשהדגה מרובה", חתר לאיטו לכיוון החוף.

"תמיד הצלחתי להתחמק, לתמרן בסיבובים מסובכים. היום החלטתי שמספיק. די לשחות סחור סחור ללא תוחלת. הגיע זמני להיתפס. לא יודע למה, תחושת בטן".

פנינה הקשיבה בשקט. לראשונה מאז שנתפרה במגבעת, חשה בבירור שהיא בדרך הנכונה.

היא המשיכה לזהור בבטן הדג החשוכה, רואה את האור שבקצה המנהרה, מייחלת למימוש הסוד שעדן גילתה לה.

"גם אני צריך להמשיך הלאה. לעלות, להימסר", הכריז טוני, קורא את מחשבותיה.

הוא שחה לאזור המרשתות, וגישש ביניהם. השתחל אל מתחת לסירה גדולה. על קרקעית הים היתה פרושה רשת רחבה, כמו שמיכה ענקית. הוא התמקם בתוכה, ממתין בלב שקט.

מעניין… במקום לברוח, אני מחפש להילכד. זרמי המים הרכים נשמעים כמו תפילה ממעמקים.

אט אט החלה הרשת להתהדק, לעלות למעלה. המים כבר לא עטפו אותו בחמימות הרגילה. היה להם קצב אחר, תנועה אחרת. משהו נמתח ונשמט בו-זמנית.

הוא נלכד, אבל לא נבהל. נסחף באורך רוח. שחה מעגלית בתוך הרשת, נושף בועות אחרונות, נפרד מהים שהיה ביתו.

זהו. אין אפשרות להתחרט.

"אתה רגוע, כאילו לא מדגדג לך שום דבר", התפלאה פנינה.

"לא. אני רועד. פשוט למדתי לרטוט בשקט", נענע קלות את סנפיריו. "אבל אני שלם עם עצמי, לא מתנגד. בכל שנותיי במצולות ייחלתי לרגע שבו אהיה חלק ממשהו טוב".

הלחץ של המים השתנה. הרשת עלתה במהירות, מכווצת ולוחצת.

"אני שומע דרך הזימים את הדייגים. אפילו רחשי השוק הרועש מגיעים לכאן. הלוואי שהידיים הנכונות יבחרו בי. אם זה יקרה, אגיע בבת אחת להרבה בתים. כל אחד שם יקבל נתח ממני בסעודה קדושה, מיוחדת. זו זכות גדולה".

טוני התעלם ממבטי הפליאה של חבריו. הללו עדיין נאבקו על חייהם.

הוא שכב ללא תנועה בתוך הרשת, עיניו דרוכות אל האור ההולך וגובר. ריח מלח אחרון העלה בו זיכרונות של מרדפים, הסתתרות חכמה בין סלעים, מים חמימים בעונה טובה.

ואז, פתאום, פני המים.

אור חד צרב בו, סנוור את עיניו הגדולות, חותך כמו סכין לוהטת.

"איי!" רעד טוני, "כולי בוער…"

הוא ניסה להיחלץ מהרשת.

מאוחר מדי.

"אל תפחד, הכאב זמני", הרגיעה פנינה.

"אני מתייבש… לא מסוגל להניע סנפיר…"

"עוד רגע והכול יעבור. זה זיכוך, לא עונש. רק תזכור למה בחרת להיות כאן. תמשיך לשאוף, אל תוותר", ניסתה לעודד אותו. ולא פחות – את עצמה.

*

סטפן עמד על הרציף, בוחן את השלל בסיפוק.

סוף שבוע. יש הרבה עבודה.

"חתיכת דג אתה…" טפח עליו, "שווה הרבה. אבל מי יקנה אותך, ככה שלם?" מלמל לעצמו. צרות של עשירים…

רגע. "איגור, מה עם לחם בשבילו?"

"חשבתי שהוא כבר מת. לא זז בכלל…"

"הם לא מתים כל כך מהר… שים לו. זריז".

"קח. אל תמות לפני הזמן", דחף איגור חתיכה לפה של טוני.

סטפן הניח יד בוחנת על הדג.

מוזר. דומם לגמרי.

כנראה מרוב משקל. כמעט ששים קילו.

בינתיים לא נחתוך אותך. תמשוך עיניים סקרניות, כך השוק יתנקז אלינו.

*

"הוא גדול מדי".

"זה מה יש… אתה בונה על החוב המצטבר, אז קח אותו. זוכר את ההסכם? והפעם, תפרסו אותו לבד", זרק סטפן, "לפועלים שלי לא חסרה עבודה".

זה לא הוגן. לא מספיק שקונים ממך דג ענק, צריכים לחתוך בעצמנו? התמרמר חיים בליבו. ואבא? הוא לא יתווכח. תמיד מוותר.

יוסף שתק. חיפש מוצא.

"סטפן, אין לי אפשרות לסחוב דג כזה גדול בבת אחת".

"טוב, אשלח אותו למטבח שלכם כשיתפנה לי פועל".

"אין לנו זמן לחכות. חוץ מהבישול והאריזה, עכשיו על הראש שלנו גם לפרוס אותו… בכלל, כל עיכוב יאבד את המרקם היוקרתי שלו, יפגע בטעם, אתה הרי מבין בתחום. לא חבל לך לבייש את הפירמה? עשרים וארבע משפחות עומדות לטעום ממנו!"

עשרים וארבע, התנער חיים. כנגד פרקי מסכת שבת, נזכר. אצל אבא אין סתם.

"צודק. אשלח מיד. אבל יוסף", סטפן הפנה אליו מבט מאיים, "שבוע הבא אל תבוא בלי כסף! תסלק לפחות חלק מהחוב, הבנת?"

יוסף הנהן.

מי חושב עכשיו על שבוע הבא?…

*

ידיים איתנות משכו אותו מהדלפק.

הוא הועבר לעגלת משא. מעל גופו הרחב נמתחה יוטה כהה.

"ה… האיש ה…מיוחד עם ה…אור!" זעק-לחש טוני בשארית כוחותיו, "הוא… עוזב אותנו?"

"לא חושבת. כנראה הולך להתכונן", ענתה פנינה.

כנראה? כל הסימנים מראים שהסוד אמיתי, לא חלום מדומיין. והוא הולך להתגשם. דרכי.

"אל תאבד תקווה, תחזיק מעמד. אנחנו בדרך אליו, אני בטוחה", קבעה פנינה.

הוא נתן מציצה בלחם, שואב במאמץ-על דקות אחרונות של פירורי חיים.

הזמן קצר, והמלאכה מרובה.

תוך דקות הוכנסה העגלה למטבח.

טוני הועבר אל השיש.

הוא הביט ביוסף בעיניים קרועות. כן, זה אתה.

קרן שמש זעירה נצנצה בין העננים, חדרה פנימה – מבריקה על קשקשיו.

ובעודו נשטף, לחש מילות פרידה, "תודה שהארתְּ את שעותיי האחרונות. כעת… האירי את חייו".

אוויר אחרון ננשף מקרביו. פיו נפער, מתעקל לחיוך מאושר.

מעולם לא הרגיש כה נחוץ. רצוי. נבחר.

הוא הרפה. מוסר את עצמו.

לגמרי.

*

הם עבדו בזריזות. בשקט.

יוסף חתך.

מלכה שטפה.

אט אט התמלאו הסירים נתחי טונה אדומה.

צלילים רכים רחשו, אדים סמיכים התפזרו סביב. ריח הבישול התפשט במטבח.

"חני, תארגני את הסלים. משלוח ראשון יוצא עוד רגע", הורתה מלכה.

יוסף המשיך לחתוך בהתמדה, מטלטל את הדג מצד לצד. כל נתח שנקרע חשף שכבה נוספת, מתקרב אל הליבה.

שבוע הבא, כסף לסטפן. רבונו של עולם, מאיפה? לא יודע איך נמשיך לשאת את העול הזה…

חום מהביל חדר אל פנים הטונה.

פנינה נרעדה.

הנה, זה מגיע. כמה חיכיתי לצאת מהאפלה!

אני… מפחדת?

ואז, הסכין פגשה בה.

אורה הרך והעדין נחשף באחת, מנצנץ מול הלהב.

הוא שלף אותה בזהירות. היא נחה בכף ידו, שקטה ובטוחה. בוהקת במלוא הדרה.

טוני צדק. אתה איש מיוחד. רוחני. מלא אור – אישרה פנינה בליבה.

המסע היה שווה.

וכמה שאיפות טובות יש לך, כמה חלומות אתה רוצה להגשים! ממש פלא!

אני קטנה, אבל שלימה.

כולי בשבילך.

מאבן חן יקרה אהפוך לאבן פינה בחייך, אתה כבר תדע מה לעשות איתי – שיקפה את הברכה שתיכנס אליו באמצעותה.

יוסף הביט בה מוקסם. משתאה. לא מעכל.

'אור ליהודים'… 'יפו פעמייך בנעלים'… בתת ההכרה התנגנו המילים.

תודה, אבא.

יש בורא לעולם.

אם הייתי מתעקש שסטפן יפרוס את הדג…

*

מערבולת קלה במצולות הים הניפה לרגע חלקי לֶבֶד מרוטים. הם הצטרפו לצורת לב.

הייתי שם בשביל מישהי, אולי זה מספיק. חייכה עדן חיוך אחרון.

 

אפילוג

מוריץ.

עושרו הפתאומי של יוסף נודע לו.

האם ישקע באובדן או ישלים עם ההווה?

שני סיומים.

שתי אפשרויות של סגירת מעגל, לטוב או למוטב.

הבחירה היא שלו, אבל גם שלך.

לאן להמשיך?

 

סיום מספר 1

שעת ערב.

הוא ישב על הספה בסלון, קורא בעיתון המקומי, מרפרף על העמודים האחרונים.

לפתע צדה את עינו ידיעה מרעישה.

'יוסף סבתו התעשר באורח פלאי', קראה הכותרת.

מוריץ רץ על השורות.

'לכתבנו נודע שיוסף מצא פנינת יהלום בעלת ערך גבוה במיוחד. שכנים ידעו לספר שהפנינה הנדירה התגלתה בנסיבות מפתיעות ביותר – בתוך דג טונה גדול שקנה בשוק המקומי'…

העיתון נשמט מידו.

פניו קפאו.

פיו יבש. העיניים נעצמו בכאב.

החלום. האסטרולוג. הפנינה. נפילת המגבעת. הכול חלף ביעף בתודעתו.

הוא יצא מהבית בידיים קמוצות.

רגליו נשאו אותו לכיוון הנהר.

למחרת בבוקר מישהו הבחין בגופתו.

עוברים ושבים סיפרו שראו אותו בלילה על הגשר.

איש לא ידע האם היתה זו נפילה פתאומית או מעשה מכוון.

*

רוח חרישית נשבה מעל הנהר.

"אני מוביל הלאה רק את מי שמוכן להמשיך", הפטיר יובל נהרי.

 

סיום מספר 2

שעת בוקר.

מוריץ ישב על ספסל בגן הציבורי.

כמה ילדים שיחקו מולו.

"אחת-שתיים-שלוש, דג מלו–ח!" קרא התורַן, והסתובב.

הילדים קפאו על מקומם.

אחד המשיך לזוז. נפסל. התיישב בספסל, ליד מוריץ.

ושוב הם שעטו. נעצרו.

מוריץ הביט בהם. משהו חייך בו. אולי בקצה הפה.

בספסל הסמוך התיישבו שני עוברי אורח ושוחחו בקול.

"שמעת? יוסף סבתו מצא פנינת יהלום!"

"איפה?" התעניין השני.

"לא תאמין! בתוך דג…"

מוריץ נצמת.

'רכושך יעבור ליוסף סבתו', זכרון החלום צף מולו. מתריס.

"הוא מחלק עכשיו כמו מלך", המשיך להתלהב.

"איך לא. האיש שכולו שבת…"

"תאר לעצמך, הדג היה גדול, והמוכר אפילו לא טרח לחתוך אותו… בטח הוא אוכל את עצמו עכשיו…"

הוא כיווץ את שפתיו בחוזקה. השפיל את עיניו אל נעליו, ידו רועדת על הברך.

"…ולא רק סלים לשבת. הוא עומד לפתוח חלוקת נעליים למשפחות נזקקות, בעיקר לילדים".

הילד שישב ליד מוריץ הוריד מבט מקווה לעבר נעליו המטולאות.

מוריץ שתק רגע ארוך. נשם עמוק.

ואולי זה באמת היה צריך להגיע ליוסף?

"זה בסדר. מגיע לו", אמר בקול מרוכך. "לא הכול תפור לפי התכנית שלנו".

"מה? מה אמרת?" השניים לא הבינו.

"לפעמים צריך ללמוד ללכת בלי מגבעת", המשיך.

הם הביטו עליו בתמהון.

"יש!" אחד הילדים הצליח להגיע אל התורַן.

בסופו של דבר, הרכוש שהיה שלי ישמש למטרות נאצלות.

אני שותף לזה. בעל כורחי, אבל שותף. אולי משהו מזה רשום על שמי?

"דג מלו—ח!" צעק התורַן הבא.

אחת-שתיים-שלום.

מוריץ קם ברגליים קלות, ידיים חופשיות. משוחרר ממשא כבד.

זהו. אני הולך הביתה.

"הי, המקל שלך", קרא הילד.

"תודה", חייך מוריץ חיוך קטן. אמיתי. "כעת אני יותר קל בשבילו".

הילד הנהן. כאילו הבין.

מוריץ פסע לאיטו, יוצא מהגן.

הילד הזה, עם הנעליים הקרועות… אם משהו ממני יגיע אליו, אז לא הפסדתי הכול.

*

בלילה הוא חלם על מים.

לא מאיימים.

זורמים.

הלאה.

 

משובים, ביקורת, פרגונים וכאלה – יתקבלו בברכה כאן או במייל: [email protected]