הלילה היה אפל מתמיד,
יצאתי אל המרפסת, נושאת עיניים אל על, פוגשת שמיים נטולי כוכבים. החושך העמיק, וליבי הכאוב התמזג בצללי הלילה הנוגים. מחשבותיי נשאו אותי אל עלם צעיר – דניאל שלי, הבן שמילא את הבית בברק אינסופי. דניאל היה בחור חסון ואמיץ, חיל קרבי שמיד עם פרוץ המלחמה, הסתער בחמת זעם על אויבינו. בגיחה האחרונה שלו הביתה, הוא היה מלא חיות. לא ידעתי שמלאך המוות פוגע גם באנשים חזקים…
צינת לילה קרירה,
מילאה את המרפסת, חודרת לתוכי, צורבת את עצמותיי, שולחת זרמים של פחד, מרעידה את הלב. עטפתי את זרועותיי בכפות ידיים חשופות, מתכרבלת אל תוך עצמי, אלא שהבזק חרדה פתאומי פילח את כל כולי. בחוץ היה חשוך וקריר, בפנים היה חיקוי מזויף של דניאל. נכנסתי פנימה. חדר השינה המתין לי דומם.
חלמתי לשקוע בשינה,
שינה שתעמעם מחשבות כואבות, תשבית זיכרונות כואבים, ותפוגג מעט את הסבל הבלתי אפשרי. ייחלתי להתעורר אל אור יום חדש, אל שמש זוהרת שתציף את הבית. זה נשאר רק בגדר חלום. מאז שדניאל נפל במלחמה, הפכו חלומותיי לעיסה סמיכה של חלום בלהות.
הידקתי את השמיכה,
הודפת מחשבות על תוהו ובוהו, מייחלת להיגאל בשינה מבורכת, אבל הכאב צחק לי בפרצוף. לילה נוסף, אפוף בכאב אינסופי, מילא את הייקום, מותיר אותי חלולה ומרוקנת.
איכשהו הופיע הבוקר,
ואיכשהו גירדתי אותי מהמיטה. יש לנו תור הבוקר, בקליניקה האסתטית במרכז בת מלך. האבסורד לעג לי בגיחוך מר. את תעניקי טיפול זוהר לפניי הכבויות, תתני לעור הפנים את כל מה שאי אפשר לתת ללב – ברק חדש וזוהר מאיר. הלב שלי כבוי, ונראה ששום דבר לא יצליח להציתו מחדש. יחד עם דניאל, נפלו גם התפילות שלי, אל מעמקי הלב, נגנזו שם עמוק, ממאנות להשתחרר החוצה. משהו בי נחסם, ומילות הקשר לריבונו של עולם, נמוגו. החוויה שעטפה אותי הייתה אחת: 'קלי קלי למה עזבתני'. עזובה ונטושה לבד. הרגשה שנשכחתי מלב.
אימהות במצב שלי,
פוגשות את ספת הפסיכולוג. אצלי הלב היה נעול מכדי לשוחח על משהו. אבל אצלך, על ספת הטיפולים, משהו בלב הנעול נפתח. את היית אור ואהבה אינסופית. את היית רגישה וטקטית. הלב שלך היה פתוח. בשקט, במקצועיות ובמיומנות, שלפת את התכשירים, והתחלת בפעילות.
האווירה בחדר הייתה מרגיעה,
ושלווה שייחלתי לה הרבה מאוד זמן, החלה פושטת בעצמותיי. תחושה נעימה אפפה את ליבי. ואז באו הדמעות. בלי שהזמנתי. בלי שרציתי לתת להן מקום. היה משהו מאפשר בקליניקה שלך, ספייס של נוכחות והוויה. אחרי הדמות הגיעו המילים. קולי היה סדוק ופצוע. תיארתי לך את תחושת הריחוק, את החוויה של 'קלי למה עזבתני', את המחסום הרגשי שלי מול תפילה, ואת הרצון להרגיש קרובה וקשורה ושייכת לריבונו של עולם, למרות הפגע הנורא שעטף את חיינו.
את לא היית,
דמות טיפולית מאיימת, וגם לא אישיות תורנית מלחיצה. את היית קוסמטיקאית מקצועית שמבצעת טיפול פנים, ודווקא לכן הלב שלי עבר לפוזיציה של קשב מלא. מהמקום הידידותי והקליל, פתחת לי את הלב, בסיפור המרטיט של ספיר כהן, שנחטפה לעזה בשביעי באוקטובר.
הסיפור של סיפור מעורר השתאות.
חודשים ספורים לפני השביעי באוקטובר, הרגישה ספיר שמשהו רע עומד לקרות לה.
ואכן, בבדיקות רפואיות אבחנו אצל ספיר ממצא פתולוגי שמצריך התייחסות. וכך מצאה ספיר פרק בתהילים והחלה לקרוא אותו מידי יום, במטרה לזכות ברפואה שלמה. אבל למרבה ההפתעה, הפרק כלל לא עסק בבריאות אלא דווקא במלחמה. הסופרלטיבים היו שייכים לעולם רחוק של אויבים, מלחמה, צרים… ספיר התקשתה להבין את הזיקה של השיח המלחמתי שמובא בפרק כ"ז, למצבה הבריאותי.
במשך חודש ימים,
התפללה ספיר את מזמור כ"ז בתהילים – לדוד השם אורי וישעי, בלי להבין מדוע היא מתפללת על מלחמה ולא על בריאות. היום האחרון בו קראה את הפרק, היה בשביעי באוקטובר. בערב שמחת תורה, נסעה ספיר לקיבוץ בעוטף עזה. הערב חלף נהדר, ואיש לא העלה בחלומותיו השחורים, את הכאוס המחריד שעומד לקרות.
בשש וחצי בבוקר,
התעוררה ספיר כמו כולם, לקולות נפץ אדירים, קולות שהתמזגו באזעקות צבע אדום. אינספור רקטות הוטחו מעליהם. ספיר, שלא שהתה ליד מבנה ממוגן ירי, שכבה צפופה לקיר, רועדת ומפוחדת. זמן קצר לאחר מכן, הבינו כולם שפלשו מחבלים לקיבוץ. ואז החלו שאגות איימה למלא את האטמוספרה, להתחרות בקולות הירי. מחבלים צרחו קריאות מוות בשם אלוהיהם, תוך שהם משליכים רימונים, יורים לכל כיוון, שורפים, רוצחים ומתעלים.
ספיר נחטפה אל תוככי עזה.
העלו אותה על אופנוע, כשהיא לכודה וצפופה בין שני מחבלים צמאי דם. בעזה המתינה לה קבלת פנים, של המון נבער אוחז מקלות. הם התקרבו אליה, מתלהמים, והחלו להרביץ לה עם המקלות. שם, בשבי חמאס, פתאום התבררה משמעות הפסוקים שספיר קראה לכל אורך החודש החולף. "צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו, אם תחנה עלי מחנה לא ירא ליבי. אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש – שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
תהייה של חודש ארוך,
התפוגגה באחת, מקבלת תשובה. פתאום קיבלה תשובה בהירה, מדוע התפללה במשך שבועות ארוכים, על מלחמה ואויבים ועל הביטחון וההישענות בבורא עולמים, גם בזמנים של צרה ומצוקה.
שתקתי.
וגם את שתקת, מייצרת מקום להפנמה וחיבור. הרגשתי איך אהבה חדשה מתחילה להירקם בלב הפצוע, לאחות את השברים, למלא את הסדקים באמונה ואור חדשים. בורא עולם ייעד עבור כל אחד מאתנו את המסלול המדויק והנכון. הדרך יכולה להיות כואבת, אבל ריבונו של עולם רוצה מאתנו תפקיד חשוב. ומעל לכל, הוא רוצה את החיבור האמיתי והעמוק אליו.
המשכנו בטיפול שקט,
כשמחשבות סואנות דוהרות לי בתוך הראש. הבנתי שהפסדתי את הילד שלי, דניאל כבר איננו כאן, אבל אני לא אמשיך להפסיד דברים נוספים: כמו למשל את הקשר והשייכות לבורא עולם. אני לא אמשיך להפסיד את התפילה שהייתה פעם, ואת האמונה שרק בורא עולם הוא מנווט את דרכו.
את לא מתיימרת לטפל,
אבל את נותנת ספייס ונוכחות. את מקלפת שכבות של עור פגום, אבל הנוכחות הקשובה שלך מאפשרת קילוף של שכבות פגומות מבפנים.
תודה לך ציפי,
אני יכולה לשלם לך עבור טיפול פנים, אבל אין לי דרך לשלם לך על אהבה שהרעפת, ועל אכפתיות כנה שבקעה מתוך הלב. אלו מתנות חינם שנתת לי, והדרך היחידה לשלם עבורן תהיה להרעיף אור ושמחה על הסובבים אותי.
יצאתי ממך לא רק יפהפייה ומושקעת,
אלא בעיקר מחוברת, מאמינה ומתפללת. קילפת מעליי שכבות של עור, ואני קילפתי מעלי את עורלת הלב, מפנה מקום חדש למילים שיבקעו מהלב, יפרצו מחיצות, ויגיעו ישירות עד כיסא הכבוד.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
