שירה נעימה נשמעת באזניה. היא מתרפקת עליה בערגה. רגעים של חסד. רגע אחר כך, יוסי וארי פורצים למרפסת כאחוזי תזזית. הם מושכים במפית של החלות, שמתחילה להשמיע קולות קריעה. היא חוטפת להם אותה בעצבים ומסננת בשקט (לא נעים להפר את האידיליה של משפחת אברמוב עם צרחה אדירה שכמעט פרצה ממנה): "כולם שומעים אתכם"!
לא שזה אכפת להם, לארי וליוסי, אבל הם רואים את נתזי הזעם בעיניה, ומבינים שכדאי להם להירגע קצת. הם מתיישבים בשקט, והיא נושמת לרווחה. בעלה נכנס אחריהם, ומרים את רותי התינוקת, מקפיץ אותה, ומתחיל לשיר: "הרחמן הוא יקים, הוא יקים לנו".
היא רוצה להתענג, שניה לפני שארי קוטע את השירה: "אבא, מתי קידוש? אני רעב".
אבא מניח את התינוקת, מניח לשיר, ואומר בעליזות: בואו ילדים, מתחילים קידוש".
הם נעמדים יפה, והקידוש עובר בשלום.
נטילת ידיים, ודברי תורה, ארי ויוסי רצים כחץ מקשת להביא את החומר הלימודי, כל אחד רוצה לתפוס להיות ראשון, היא מקדימה את המריבה, דרוכה כל הזמן, אומרת להם בנשימה קצרה: "אני אומרת מי ראשון. היום ארי ומחר יוסי".
ארי רוצה להתווכח, ושוב, העיניים שלה משדרות לו: 'זה לא הזמן להתווכח איתי'. זה פשוט לא הזמן להתווכח. לא באזני השכנים מהסוכות הסמוכות שאזנם קרויה, או שהם עסוקים בלשיר ולדבר בנועם ובשלווה, אחווה משפחתית שהיא שואפת אליה.
ארי מספר ראשון, יוסי ממשיך, אבא נהנה מהידיעות, יופי, יש לה נחת. אחר כך היא רואה שארי מתיישב על הכיסא של יוסי, היא יודעת מה הולך להיות, נערכת לקרב, שוב דרוכה. אבל לא. יוסי אינו שם לב, הוא לוקח את עיתון סיפורי החג, נשכב על המיטה ומתחיל לקרוא.
היא לא מרשה לקרוא בדרך כלל בסעודות! סעודה היא זמן של הווי משפחתי, פעם בשבוע שכל המשפחה נפגשת ויושבת יחד באווירה טובה ורגועה, מספרים פרשת שבוע, מקשיבים לאחים, שרים ביחד. זמן נעים כזה, שאיכשהו מתפספס אצלם, לא משנה כמה היא משתדלת.
בסעודת שבת, רק לפני יומיים, היא עמדה על יוסי שיבוא לשולחן ויעזוב את הספר באמצע הפרק. אבל יוסי לא הקשיב לה, והיא כעסה עליו, ולקחה לו את הספר, הוא התחצף, והפך את הכיסא על רצפת הסלון, יודע שאכפת לה לשמור על כיסאות הסלון שלמים, ובכל זאת. אחר כך היא הכריחה אותו ללבוש פיג'מה, והוא התנגד ככה באמצע הסעודה. אברימי בעלה ניסה להרגיע את הרוחות, אבל הן סערו מאד. אחר כך הם סיימו את הסעודה, היא הרשתה ליוסי לשהות בה עם פיג'מה, אבל האוירה נפגמה, וכשבעלה הוציא ברכונים, מהר מדי, היא לא אמרה כלום. רק שמחה שהסעודה המתוחה עומדת להסתיים.
אז עכשיו היא מעלימה עין מסוררים, לא מזכירה ליוסי שאך לא מזמן הוא חזר בתשובה וכדאי שימשיך עם הקבלות שלו לכבד הורים.
אברימי שר, יוסי עסוק בפרק של תפיסת המחבלים, וארי לא מצטרף גם הוא, כי אין לו כח, רותי לא יודעת לשיר, אז ככה השיר גווע לאיטו, וגם הסעודה, וכשהילדים הולכים לישון בסוף, אחרי קפיצות על המזרנים בסוכה, היא לא צריכה להתאמץ להקשיב לשירים ולנעימות העולות מסוכות השכנים. ההווי שכל כך חלמה עליו, ומשום מה, לא מצליח לה.
"ציפי, עוד יגיע היום". מבטיח אברימי.
אבל היא לא מקבלת. אצל השכנים היום הזה כבר הגיע ממזמן, ואילו אצלה צולע, מבושש מלהגיע. לא מראה שהוא בכיוון אפילו.
"ואני מנסה להתאפק, ולא להעיר, לא רוצה להעכיר את האווירה, ובכל זאת. כל פעם מחדש אני מעירה להם שוב ושוב". היא מתלוננת.
"ואיך לאימהות יש כל כך הרבה כוח"? היא שואלת מדי פעם את אמא שלה.
האמת, שבערב החג היא עוד תיזזה עם ארי לקופת חולים, והודתה להשם שהוא פתח את הסנטר בכיוון הפנימי, השם יודע איך הצליח ליפול בדיוק שם, אבל האחות עודדה אותם שגם אם תישאר צלקת, לפחות לא יראו אותה כלפי חוץ. אחר כך היא הספיקה להתנצל בפני גברת הרוש שיוסי עבר בחופזה לידה, בדיוק כשהחזיקה בקבוק מיץ ענבים (נס! מה אם זה היה יין יקר ומשובח של כמה עשרות שקלים?) ושלחה את יוסי לקנות בקבוק חדש תחת השבור, תוך אזהרות מה יקרה אם ישבר שוב.
יוסי הבטיח שישמור חזק על הבקבוק, וארי הציע להצטרף כדי לעזור לו במשימה, ובאותו רגע פתאום השתרר שקט, והיא הספיקה לעשות ספונג'ה בלי שתצטרך כל הזמן לעבור שוב על טביעות רגלים שבעליהן מתנצלים שהם צריכים רק רגע משהו ממש דחוף מהחדר, ושזה רק לשירותים ואחר כך יישארו שם עד שיתייבש. הלוואי אמן.
אחרי שהדליקה נרות, כשארי ויוסי ורותי היו לבושים היטב, מחייכים, סוג הנחת שכל אמא מאחלת לעצמה לראות מול עיניה, בעלה לקח אותם לבית הכנסת, והיא יצאה עם רותי לגינה. שם דיברה עם שכנות בנועם וברוגע, והספיקה לדבר גם עם שושנה, מהדירה מעליה, שהגיעה לגינה עם שני ילדיה בגילאים של ארי ושל יוסי.
"אני חוששת לתת להם ללכת לבית הכנסת. הם מצליחים לשבת עם בעלי רק חצי תפילה ואחר כך יוצאים החוצה. השם ישמור. אין מי ששומר עליהם שם, ולכי תדעי מי מסתובב כשהמתפללים עסוקים בתוך בית הכנסת".
שושנה אמרה את הדברים וציפי מהנהנת בראשה. עוקבת בעיניה אחר ילדיה של שושנה הפוסעים מועדנות עם נעלי שבת מצוחצחות ויושבים לידה על הספסל, כשקובי הקטן מוצץ אצבע בביישנות.
כל כך נכון. נס שהילדים שלה הולכים עם בעלה ככה באחריות תחת השגחתו. אבל רגע. מה באמת הם עושים שם? היא לא חושבת לשניה שהם באמת מתפללים חצי תפילה בבית הכנסת. אז בטח אחר כך הם יוצאים ומשתובבים בחוץ. ומי שם לב אליהם שם?
היא מעדיפה לא לחשוב על זה. מבקשת להאריך את רגעי הנחת שעוד צפים בליבה כשנפרדה מהם רחוצים ולבושים חגיגי.
אם להגיד את זה ברור, היא השכנה היחידה שקוראת ברחוב לילדיה מדי ערב שיחזרו הביתה. כל השכנות שקטות מאד, עדינות, או שהן מסכמות קודם לכן עם הילדים שעה מדויקת, ואלו האחרונים אכן מגשימים את היעד ועולים בדיוק בזמן?
כל הזמן היא משתדלת לשמור על התדמית. שלא יחשבו עליהם דברים רעים, שהילדים שלה לא יחשבו לחצופים או מופרעים, שהתדמית שהיא רוצה לאמץ לעצמה תמשיך לשמור על שלמותה ללא כתם או רבב. ועם ילדים כמו ארי ויוסי, קצת קשה לה לשמור על זה.
אבל בסוכות היא לא תיתן למאמצים ללכת לאיבוד. היא תשווה אוירה נעימה, בדיוק כמו המשפחות המושלמות שהיא רואה בדמיונה, גם הבית שלה כזה, ולא ישמעו ממנו קול נהי או קול בכי, לא קול מועקה, וכמובן לא קול צרחה.
הבוקר מוצא אותה יושבת בסוכה, הילדים בבית הכנסת, או מחוצה לו? כנראה משתובבים עם ילדי המתפללים, והיא שומעת את השקט ואת השלווה, מריחה את הטבע.
אלא פתאום, מה קורה? קולות מריבה מחריבים את האידיליה. והם נשמעים מהסוכה למעלה. של שושנה.
לא יפה להקשיב, אבל היא שומעת את שושנה גוערת בילדיה בשקט תחילה, ואחר כך בקול, ואז בצעקה. הי, כל הרחוב שומע. היא מתביישת בשבילה.
אבל אחר כך, כנראה נגמרת הסאגה, ושושנה מצליחה להנחיל סדר, והרחוב שוב חוזר לשקט שלו, והתדמית של שושנה לא נפגעת בעיניה. היא עדין אשת חינוך, אמא מסורה לילדיה, הילדים שלה לא נחשבים למופרעים או ילדי מדון, ובכל זאת, התרחש כאן אירוע קולני הבוקר.
אחר כך הילדים שלה חוזרים הביתה, ויש קצת מריבות, אבל היא פחות דרוכה. משתדלת לא לגעור בהם, למרות שהיא עומדת עם יוסי על העיקרון שאסור לקרוא בסעודה.
האווירה נינוחה יותר, והיא הרבה פחות דרוכה. אחר הצהרים היא יוצאת עם הילדים, בדרך היא פוגשת את עליזה, השכנה ממול. עליזה מתהדרת בקמטים מחייכים, כבר גידלה את ילדיה, וכעת היא הזמינה את הזוג הצעיר שהתחתן אך לפני שנה.
"כל הכבוד לך" היא מחמיאה לה. "אני רואה את הילדים שלך, ומזהה את הילדים שלי כשהיו קטנים. בעלי מרץ עודף, אה? ואת מצליחה לשמור ככה על שלוות נפש, ולתת להם לפרק את המרץ שהם דורשים".
היא גחנה אליה: "תדעי לך. לא לכל האימהות יש את התפקיד המיוחד הזה. יש ילדים שמטבעם יותר נוחים, פחות קופצים. אמא שלהם לא צריכה להרים עליהם את הקול. די במבט אחד. אבל לך יש תפקיד דורש יותר, וזה נראה שאת עומדת בו בכבוד".
ציפי הסמיקה: "אני נופלת הרבה פעמים בתוך הכעס".
עליזה הביטה בה וחייכה: "נו, אז מה? את מלאך? למי את רוצה להשוות את עצמך? לאמא שהילדים שלה שקטים ורגועים"?
ארי ויוסי קופצים מרום המגלשה הישר אל הרצפה, ארי נחבט, אבל ממשיך הלאה.
ציפי ועליזה צופות בהן, אינן נבהלות, עליזה אומרת בחיוך: "בדיוק כמו הילדים שלי השם ישמור אותם, ותראי כמה נחת הם עשו לי, וכמה הם ממשיכים לעשות גם היום".
אחר כך ציפי הולכת משם, ואחר כך, היא יושבת בסוכה שלה, וסביבה שירים ונעימות, מסוכות אחרות. אצלה משתוללים על המזרנים. אבל נעים לה גם בתוך הסוכה שלה. תחת ענני הכבוד הפרטיים שלה. היא יודעת שיש לה תפקיד אחר, והיא עומדת בו בכבוד.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
