בחלומות הכי ורודים שלך,
דמיינת אותו צועד איתך לבית הכנסת.
קם בזריזות,
מתפלל בהתלהבות,
מברך בכוונה,
ונהנה מכל רגע של לימוד תורה.
ובפועל?
את מוצאת את עצמך במאבק יומיומי.
קשה לו לקום בבוקר,
הוא לא מסוגל להחזיק מעמד בתפילה,
והלימוד בשבילו הוא אתגר עצום ומתסכל.
הוא מאבד סבלנות תוך שניות,
מתנגד לכל מה שכל כך חשוב וקדוש לך – וזה כואב.
הלב שלך נחמץ, החלומות על "איך שהחינוך שלו אמור להיראות" מתנפצים לך מול העיניים.
אבל דווקא כאן, בנקודת השבר הזו, נכנס החינוך האמיתי.
זה שהוא לא מצליח – זה לא חוסר חינוך. זה פשוט חוסר התאמה.
דווקא כאן התפקיד שלנו כהורים הוא לא לכפות, אלא לבנות לו גשר
לעורר לו את הרגש, לדייק עבורו את הכלים שמתאימים לו,
להתאים את הסביבה ולאפשר לו להצליח.
להבין שלא הכל נמדד בביצוע, בכמות או בכמה זמן הוא ישב על הכיסא.
אז איך בכל זאת עושים את זה?
❤️בוחרים בקשר לפני התיקון:
לפעמים משפט אחד של קבלה והכלה,
שווה הרבה יותר מעשר הערות מתוסכלות.
🙌רואים את הכוונה ולא רק את הביצוע:
גם אם הוא לא ישב יפה לאורך כל התפילה,
שַבחו אותו על הדקה האחת שבה הוא כן הצליח להתרכז.
✨מפרידים בין הילד לבין ההתנהגות:
הילד שלך לא מזלזל במצוות. הוא לא "לא רוחני" והוא לא עושה לך "דווקא".
הוא פשוט מוצף, מוסח, ומתקשה לווסת את עצמו בתוך המרחב הזה.
כשאנחנו מייצרים עבורו התאמות
מנגישים לו את המרחב הרוחני בצורה שנכונה למוח הקשוב שלו
הוא יכול להצליח, בדיוק בהתאם ליכולות שלו.
לקראת חג שבועות, תזכרי תמיד:
מה שמואר – צומח
ילד שחווה כל הזמן ביקורת סביב העולם הרוחני שלו,
עלול להרגיש שהתורה היא מקום שבו הוא תמיד נכשל.
המתנה הכי גדולה שנוכל לתת לילדי הקשב שלנו,
היא התחושה שגם כשהם לא עומדים בדיוק בציפיות ובחלומות שציירנו
אנחנו עדיין רואים את הנשמה הטובה שלהם. אנחנו מעריכים את הדרך,
את המאמץ (גם הקטן ביותר!), ומאמינים בדרך הייחודית שלהם להתחבר אל התורה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
