קטגוריה: הלב של אפרת ברזל

"לפעמים, כשהייתי מתבוננת באלבום התמונות של אמא יפעת, כזה ששחר הביאה לי לראות, הייתי מרגישה את יפעת אומרת לי ממש בקולה, 'אני כאן, אבל למעלה, אני הלכתי, כי ככה נקבע, אבל אתן, אימהות שכאן כן, תמשיכו לשמור על הילדים שלי, תהנו מהנכדים שלי, ספרו להם על סבתא שלא זכתה לראותם, תדברו אליהם אמיתות של עם'. הרגשתי כמו מעין צו, צוואה..."

והיום בתוכנית- אפרת ברזל מראיינת את ברכי שילת מיזמי 'צמאה' על גאולה של אישה ועל הישועות שכבר גאלנו את עצמינו ואנו חיות אותן ביום יום | סיפורים מכלי ראשון על הרבי מלובביץ' ואיך אנשים שינו את חייהם לאחר פגישה אחת בלבד

הסברתי לכולם שיכולת הבחירה שלהם עכשיו, היא העובדה שהם רשאים להחליט אם הם רוצים את הסיפור בסעודת ערב שבת או בסעודה בבוקר, זה אזור הבחירה שלהם

אפרת ברזל והרבנית רבקה בן סימון מדברות על בחורות הסמינר שכבר סיימו את הלימודים, אך עדיין לא בנו את ביתן | מה שומר עליהן? מה ההבדל שניכר בהצעות השידוכים? האם מותר להן להתיר מעט את הכללים של כל בחורה ואיך דעת התורה מלווה אותן בצמתים של החיים | משדר מרגש וממלא בתובנות

היום, בטור של היום, ובקצת המרחב שנותר לי, אני רוצה להאיר בזכוכית מגדלת מקום פצפון אבל חשובון. אני רוצה להאיר על קיומו של 'גשרון עץ קטן', שפתאום הבנתי שבלעדיו שום כתיבה לא תתרחש. גשרון מעבר שמחבר בין הרגע הזה שבו נולד בתוך אדם רעיון, ענין, רצון, צורך, לכתוב, להביע, לבין הדף, או המסמך, העמוד, שעליו הוא נכתב >>>

רבקי קאהן חסידת בעלזא מדברת עם אפרת ברזל - איך עוברים מסע זוגי מנקודת פתיחה ללא כל שיח רגשי לבית מלא בצחוק ואהבה, ילדים ושמחה ובקיצור - איך אפשר להחיות כל זוגיות מאפס למאה

"המוכרת היתה אדיבה, הפנתה אותנו לפינת החנות שם עמדה כורסה בסגנון שחיפשנו, אמרתי לה שכבר חרשתי הרבה חנויות ולא מצאתי את האחת כלבבי. 'אני מחפשת', מספרת לי צילה שהיא אמרה למוכרת, 'משהו שלא ייראה כמו כורסת דיאליזה'..."

עדי, מימי, קרן ועוד נשים ובנות שמתמודדות ביום-יום עם פירוק המשפחה ובנוסף עוברות סבל כפול בהתמודדות מול החברה | מה התפקיד שלנו כסביבה כדי לשמור על הנפש של אותם ילדים והורים? מה תפקידם של מוסדות החינוך? איך אפשר לחבק את אותם מתמודדות ומתמודדים, בלי להבהל, עם תבונה ויחס אוהב ולהפוך את המשבר לפחות מזיק לטווח הארוך

"מערכות היחסים המסורות בין גברים וחוטים קדושים מעידות על הלב הרגיש שלהם. תמיד זה אנחנו עם ההירואיות של 'איך לקחנו על עצמנו כיסוי ראש וצניעות' אבל מסתבר שלהם לא חסרים סיפורי גבורה של תהליכי קשר ובגדים..."

עכשיו כשסיני וחורב קרובים לי יותר ועלבונה של תורה, זו שמבקשת אצלנו בית, ממשית לי יותר, קל לי להבין בבהירות את העמידה של כולנו שם מנגד ההר. ולמה כשאנחנו כקבוצה מקבלים במתנה ידע אינסופי על העולם זה מרגיז את כולם, אבל יהודים ששונאים אחים?