קטגוריה: טורים אישים

זעקות השבר של אימהות שמבקשות את ילדיהן, חוצות את העולם משעריה של עזה אל ליבן של אימהות קרובות ורחוקות | שיתוף של אמא שבחרה לתת מעט מעצמה כדי להתקרב לכאב ולסייע בדרך שלה

הסתכלנו איך היא מעבירה מקל צ'יפס בגבעה האדומה, ואוכלת, ועשינו כמוה. כמו באמריקה. למרבה ההפתעה זה היה טעים לי. וכך ישבנו עם יפי, וגרפנו מן האדום האדום הזה, עם רצועות צ'יפס חמות ופריכות. זה היה טעים לי גם בלב, כי היה לזה טעם של חוצלארץ. של אחר, של סיפור ושל חדשנות.

החופש הסתיים, גם לליבם של שישה משפחות שציפו בכליון עיניים, 330 יום לשובם של אהוביהם, והמציאות סגרה עליהם, איומה מתמיד, שוברת מאי פעם

כשמגיע הרגע הזה שאת מבינה שזהו, אין כמו המוכר והרגיל שלי, אין כמו השגרה שלי, כמו הסביבה הטבעית, הרגע הזה שמתחיל ונגמר שם בראש שלנו, בלי שום קשר לתאריך ושעה

כשאתם נמצאים בבילוי בארץ רחוקה והכל כל כך לא נגיש ולא מכיר (יקר, יקר!) מה תביאו לבני הבית מתנה מחו"ל? דסי זייבלד ובעלה מצאו פיתרון גאוני, שעלה קצת יותר מדיי כסף בסופו של דבר, אבל יקר או זול זה רק ענין של הסתכלות

ההתחלה נראית גרועה ולא מצדיקה את המאמץ, אבל אם אתם תלמידים טובים יתכן ותגלו ששווה לחכות, אולי תהיה לכם הפתעה מרגשת בעיקול הבא, ואז, בסוף, נדבר על 'איזה טוב היה'

היא עומדת בפתח ומסתכלת: הנעליים של הנכד הגדול תקועות איפשהו בקצה אחד, וספר מהספריה מונח על המזנון בקצה השני. על הספה זרוקים כמה ניירות, בפינה של הסלון מונחות שתי קופסאות של קליקס ומגנטים, והשולחן... השולחן אין לתאר. עזבו.

זה יכול לקרות לכל אחד, פתאום אתה מגלה איך מה שהיית וידעת שאתה עלול להרוס בגללו, בכלל לא קיים בך ואיך אחרי שהגעת לקצה, שממנו ברחת תמיד, פתאום משהו בך התרכך

לא נעים שדברים שטחיים כל כך מעסיקים אותנו בתקופה בה נחרב בית המקדש: המנעות מבגדים חדשים, אכילת בשר וטיולים. אבל תודה, צריך להודות, שאנחנו מלאי חיות כדי להרגיש בחסרונם.... | דסי זייבלד בטור אנושי להזדהות מקסימלית

במה את טרודה אישה? דסי זייבלד במילים נוגעות, שוברות ובונות - לתשעת הימים