קטגוריה: סיפורת ושירה

מַבִּיט בַּמְּדוּרָה וּשְׂפָתַי רוֹחֲשׁוֹת תְּפִלָּה אֱלֹקַי, זְכוֹר לָנוּ זְכוּתוֹ שֶׁל בַּעַל הַהִלּוּלָה עֲשֵׂה לְמַעַן בָּאֵי בָּאֵשׁ עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶךָ כְּאֵשׁ תִּבְעַר יַעַר נְקֹם נִקְמַת עַמֶּךָ

זה סיפור על מדרגות, שמשביתות לי שמחות וחגיגות, ולא, זה לא הגיוני ולא יכול לקרות לעשות אפליית מדרגות על אוכלוסיות נכות, ברוך בורא הרמפות והמעליות.

"'יש לך ביקורת כל כך שלילית שאת לא מעיזה להגיד אותה בקול'. נתונה באותה תענית דיבור - כמובן שלא עניתי. אחר כך היו דיאגנוזות שחורות יותר. היו שתהו אם יש לי אוטיזם בעקבות חיסוני הקורונה, היו שהכריזו  שזו תוצאה של הלם קרב (ואז מה אם אני ירושלמית שמתחשק לה לצאת למרפסת כשיש אזעקה), והיו שלחשו בעוגמה: טוב, מזמן חשדנו שיש לה בעיית תקשורת..."

ירמי פוסע מספר צעדים לאחור וסומק עולה על פניו. איציק משתדל להביט לצד אחר. אם אסור להביט בפני רשע, לזה בדיוק הכוונה, הוא חושב בהתרסה. מעולם לא ידע שהוא יכול לדבר בצורה כזו, מול קהל כזה של מאזינים, ועוד לצאת מזה בשלום. ירמי מוציא אותו משיווי משקלו לגמרי.

"העוול זועק לשמיים ראויים המורים של ילדי ישראל להרוויח פי כפל כפליים הם עוסקים ביקר מכל בילדים של כולנו בילדים שלכם...."

"אתן תחליטו איך באלכן לקרוא לאנשים, נשים וילדים כמוני מהיום, אבל שתקראו להם אשמח אם תזכרו את הטקסט הזה פתאום..."

אוֹתִיּוֹת, אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בַּאֲוִיר הֶבֶל פֶּה, הֶבֶל הֲבָלִים. עֲשָׂרָה קַבִּין שֶׁל שִׂיחָה... וְלִפְעָמִים פָּשׁוּט נִגְמָרוֹת הַמִּלִּים.

יש רגעים שאנחנו לנצח נזכור, כמו: הריב הראשון עם החברה והפיוס שלאחריו. המבחן הראשון שלמדת אליו והצלחת בתור תלמידה. החופשה הראשונה שנסעת אליה רק עם חברות ובלי משפחה.

"אני מעדיף למות כמו בן אדם ולא לחיות כמו פרה" נהג שימי (אח שלי, שנתיים מתחתי) להצהיר כשראה אותי מכרסמת יחד איתה בשנות הנעורים סלרי ופטרוזיליה לתיאבון. זה לא כל כך הניא אותי מדיאטות הבריאות שכפיתי על עצמי לעיתים תכופות כמו שהניעה אותי פרוסה אחת של עוגת שמנת..."

בַּסָּלוֹן הַמּוּאָר נוֹגְעִים בַּנֵּצַח בְּלַיְלָה שֶׁכֻּלּוֹ הוֹד שֶׁבִּגְבוּרָה וְאוּד מוּצָל מֵאֵשׁ מַזְכִּיר לְכֻלָּנוּ שֶׁבַּסּוֹף, הַטּוֹב יִגְבַּר עַל הָרַע.