לפני שנים, חיפשתי פרנסה בתחום הכתיבה. למדתי כתיבה יוצרת שהתאימה למתנות השמים שקיבלתי, ובסיומם התחלתי לכתוב בעיתון מפורסם. התאמצתי בבניית סיפורים מרתקים והתפללתי המון שהשם יעזור והסיפורים שלי ימצאו חן בעיני העורכת והקוראים.
הסדרה הראשונה בהמשכים הצליחה, וקיבלה פידבקים טובים. גם השניה. בשלישית משהו התחיל לחרוק. יותר מדי פעמים קיבלתי בקשות לתיקונים ושינויים. פה המפנה בעלילה לא הגיוני ושם הפרק היה משעמם. בקיצור, נתקעתי.
מה עושים???
כעסתי על עצמי. אוהו כעסתי. אין מי שיכול לקטול אותנו בזעם כמונו-עצמנו. פחדתי שהעבודה תתמסמס לי. בברכת המזון ביקשתי בתחנונים 'פרנסנו וכלכלנו והרוויחנו'. התפללתי ברתת ובזיע: 'השם, תן רעיונות ברווח וביצועים שימצאו חן. השם, תעזור!!!' גערתי בעצמי: תכתבי טוב! תהיי מרתקת! אם לא תפיקי סיפורים מוצלחים – יקחו מישהי אחרת.
ובסוף באמת לקחו מישהי אחרת. לא הצלחתי להמשיך.
גרוע מכך – לא ידעתי למה נכשלתי. כתבתי המון טיוטות, שיננתי טיפים לכתיבה קולחת ויצירתית, אספתי אינפורמציה מעניינת להעשרת החומר, וגם השתדלות רוחנית עשיתי: התפללתי. כמו מישהי שחרב הפיטורין על צווארה התפללתי. חנוקה לגמרי ומפוחדת מאיבוד העבודה. אבל זה נגמר כמו שזה נגמר.
היום ברור לי מה לא ידעתי אז. מה ששאב אותי למערבולת הרסנית עד לסוף הצפוי. הייתי עסוקה בפחד להיכשל. בלחץ שאולי לא אצליח. בנבואות זעם שהגשימו את עצמן.
ממש כמו במשחק דומינו… מעגל קסמים!
לא השארתי מקום למיינדסט של הצלחה.
ואתְּ?!?!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
