אם רק היינו שומעות את זה…

יש בנו משהו שמגיב בנכונות שלמה, אם רק פונים אליו נכון. כל אחת יודעת, שאם מישהו אמר לה משהו באופן נכון, הוא כאילו לקח לה את הבחירה. יש בקשות שאי אפשר לסרב להן, נסוך עליהן כזה חן של אמת שאנחנו ממש נמסות מולן למרות כל מערכות ההגנה שלנו…
לפני כמה חודשים נכנס לי לחיים דיבור כזה, וממש השתלט לי על הלב. הבת שלי סיפרה שבעלה אמר לבנם בן השלוש וחצי, שלאימא יש יומולדת.
יו, הוא מאוד התרגש, לאימא יש יומולדת!
"בוא נעשה לה מסיבה" ביקש מאבא שלו.
"טוב, נעשה לה מסיבה קטנה בבית."
"ונתלה בלונים?"
"נתלה".
"וגם עוגה?"
חתני חושב מאיפה הוא ישיג עוגה, אולי אחותו תעשה לו.. "טוב, אולי גם עוגה".
"אבל חגיגית במיוחד? טעימה במיוחד?" שואל הנכד שלי.
הוא אומר לו: "אני לא יודע".
"טעימה כמו עוגת הפצפוצים של סבתא?"
עוגת הפצפוצים של סבתא, הלא היא אני, שהכישורים שלי בעוגות שכבות נגמרו לפני שהם התחילו, זו עוגת טורט פשוטה ששמים עליה פצפוצי שוקולד. "עוגה טעימה כמו עוגת הפצפוצים של סבתא?" שאל הקטן בתקווה…
מאז שמעתי את הדיבור המתוק והמצחיק הזה, אין שבת שהם באים ולא תהיה עוגת הפצפוצים של סבתא. אפילו בפסח המצאתי לו עוגת פצפוצים! איך אני יכולה לא לעשות לו עוגת פצפוצים?? הוא פשוט ידע איך להגיד את זה… ולקחת לי את הבחירה.
יש צורת פניה מדויקת ועמוקה שמפעילה אותנו בכזאת מתיקות. זה כל כך עמוק.
להבדיל, תחשבו מה לא היינו עושים, אם רק היינו שומעים את הקב"ה אומר: "אני רוצה שתעשי את זה", "אני מאוד שמח שאת עושה את זה", "טוב ונפלא שאת עושה את זה". אם רק הייתי מצליחה לשמוע את הקולות האלה, הייתי עושה הכל כמו זיקוק בוער מרוב שמחה. ואולי זאת תהיה הגאולה.
אני מרגישה שהגלות יושבת בעיקר על הפילטרים האלה, המרעישים, על המיסוכים שמחרישים אותי מלשמוע את מה שהשם מבקש ממני. אני לא שומעת טוב. אפילו שזה כתוב. אפילו שזה ברור; הוא נתן לי את החיים, את הילדים, את הזירה, בשביל להתקרב, לפעול ולעשות. הוא מדבר אליי. הוא אומר לי: "אני כל כך אשמח את תעשי ארוחת ערב", "אני ממש אשמח את תכיני להם תלבושת למחר וגם סנדוויצ'ים"..
אם רק היינו שומעות את הקב"ה מדבר אלינו, לא היינו צריכות יותר שום דבר. שום הגשמה ושום העצמה ושום קאוצ'ינג. רק תגיד לי שאתה שמח שאני עושה ככה, ומיד אני אעשה ככה, ויהיה לי שקט בלב ושקט במוח, אני אירגע מכל הלחצים והטרדות וההתלבטויות אם אני מחזיקה נכון או לא מחזיקה נכון, אם אני עושה נכון או לא, אם אני בסדר או לא, אם הלב שלי סגור או פתוח.. הקולות האלה שכל הזמן מנסרים ומטריפים את המוח.
כשתהיה גאולה זה יהיה כל כך פשוט. השם יגיד ואנחנו נעשה, ואז הוא יגיד לנו "יו, איך אני שמח" ונהיה כל כך מאושרות. כי לדעת שזכיתי לעשות נחת רוח להשם יתברך, זה האושר הכי גדול בעולם.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אל תעשי את זה לעצמך! השוואת אזורים ברכישת דירה איך להשיג מטרות בהצלחה? איך את מרגישה היום? ממסלול הנדסאים בסמינר, לעולם היודאיקה / ראיון מרתק, נשים במגילה